ביום שלישי 25 למאי 1965, בשעת הצהריים, המריא מטוס פוגה מגיסטר מבסיס חיל-האוויר תל-נוף לטיסת אימונים שגרתית. בתא הטייס ישב דוד ("דידי") רענן, חניך טייס בבית הספר לטיסה בבסיס תל נוף, בן קיבוץ עין חרוד-איחוד. הוא טס לבדו במטוס, ללא מדריך. "דידי" הצטיין ובלט בקורס ומפקדיו החליטו לאשר לו לטוס טיסת סולו מוקדם מהרגיל לפני שאר החניכים בקורס. במהלך הטיסה, מעל הישוב סביון, אירעה תאונה ו"דידי" נפל עם מטוסו בחצר בית משפחת בר-דוד בישוב סביון, ונהרג כשלושה חודשים לפני מלאות לו 20. מספרת רפאלה רענן גיסתו של "דידי" רעיית אחיו מיכאל, שמכירה היטב את סיפור האסון: "דידי" נכנס לסחרור וכשניסה לצאת מהסחרור הבין ככל הנראה שהוא קרוב לבריכה שחיה שהייתה מלאה בילדים. עדי ראיה שהיו במקום סיפרו שכיוון את המטוס לקרקע במרחק מהבריכה מפני שלא הצליח לנסוק חזרה. המטוס נפל בחצר הבית של משפחת בר דוד, בשכונת סביון מחוץ לבריכה ויתכן שבשל התנהגותו ניצלו חייהם של ילדים רבים". מטוסו של דידי נכנס בגזע עץ בחצר הבית, התרסק והטייס דידי נהרג. מיד לאחר נפילת המטוס הגיעה למקום יחידת צה"ל והקיפה את המקום. אני מניח שאסון תאונת המטוס נחקר ומסקנות החקירה נמצאות אי-שם בארכיוני חיל-האוויר. עיינתי בארכיוני כמה מעיתוני התקופה ולא ראיתי דיווח על נפילת המטוס. ייתכן שזו הסיבה לכך שרק מעטים יחסית יודעים על התרחשותו. אבל כבד ירד על קיבוץ עין חרוד איחוד בהיוודע דבר נפילתו של בן הקיבוץ "דידי" רענן. הוא הובא לקבורה בבית העלמין של הקיבוץ. רפאלה מספרת לי כי אחיו של דידי, מיכאל רענן, נפגש בזמנו עם אנשים שהיו בסביבה והיו עדים לאסון ועם יעקב אגסי שהיה אז מפקד ביה"ס לטיסה בתל-נוף, ועם יעקב טרנר שהיה מדריכו האישי של דידי ושניהם דיברו על כך שסחרור קורה גם לטייסים מנוסים שלא תמיד מצליחים לצאת ממנו ובוודאי לא בתקופה אז. יעקב טרנר אמר שדידי היה החמצה רצינית.

דידי רענן - פרקי חייו

דידי נולד ב-3.9.1945 בעין חרוד לשמואל ורות רענן חברי קיבוץ עין חרוד, בן שני, אחרי מיכאל ואחריו נולדו יאיר והבת זוהר ("זוריק"). מספרים בני המשפחה בסרט שהופק לזכרו של דידי: "דידי היה ילד יפהפה, עיניים כחולות צוחקות תלתלים בהירים כשהיה בן שנה קראנו לו בחיבה דידי והשם נשאר. פעוט חריף מלא חן אמרה הגננת, תמיד בחוץ משתובב חופשי בחצר, משחק עם חתולים, כולו מרץ, המצאות, גדל להיות חסר פחד. היה מסתובב על הגגות ואיש לא העז לחקות אותו. בטיול למצדה ליד בורות המים היה צריך לפסוע בזהירות, ממש להיצמד לקיר ורק דידי, כאילו אין שום קושי, הלך חופשי ובטוח או בטיול כיתה בטיפוס בהר לאידמית, שמש איומה, עליה תלולה ודידי עם שני תרמילים על גבו. מושך אחרים עד למעלה". דידי היה רקדן מעולה ושלוש שנים רקד בלהקת המחול של הנוער של קיבוצי האיחוד. מספרים חבריו ובני משפחתו "כשרצינו לרקוד היה נכנס לאולם הריקודים הנעול דרך החלון הגבוה, יורד ופותח לנו את הדלת מבפנים. הוא היה ספורטאי מעולה, אתלט, שחיין ומתעמל ואלוף קפיצות ראווה למים היינו אומרים הכל תמיד מצליח לו" דידי למד בבית-הספר המשותף בעין-חרוד (איחוד) ולאחר שסיים לימודיו התיכוניים -מחזור כ"ו 1963(על-פי אתר הקיבוץ א.א) החליט לצאת להדרכה בסניף תנועת "הנוער העובד והלומד" בגבעת-נשר. בקיץ 1964 התגייס דידי רענן לחיל-האוויר והתקבל לקורס טייס. מספרים חבריו לקורס: "באחת הצניחות נחבל ברגלו, היינו באמצע מסע ונותרו לנו עוד שני ימים של הליכה קשה ומפרכת. דידי גרר את הרגל, התעלם מהכאבים וסיים עם כולנו. בשיחת הסיכום אמר המפקד, מי שסוחב רגל נקועה ולא נשבר, ראוי להיות בצוות אוויר". "דידי", הצטיין בקורס הטייס. את טיסת הסולו שלו עשה מוקדם מהרגיל. היה חוזר מטיסה, מזיע ממאמץ ומאושר. ב-25 למאי אירעה התאונה שקטעה את חיו של דידי רענן. חיו היו קצרים, עוד לא בן 20 כשנפל, אבל חיי חיים מלאים ואינטנסיביים. לו היה נשאר בחיים סביר להניח כי נוכח כישרונותיו קסמו והכריזמה שהייתה באישיותו היה מגיע רחוק. כותב עלי דידי, אחיו יאיר: "היה לי אח שנולד לפני, היה לי מופת ודוגמה, נשאתי אליו תמיד עיני, וחיקיתו אותן מן הסתם. הוא שר ושיחק וניגן והיה ספורטאי מצוין, התעמלות, כדורעף וקפיצות לברכה, ורקדן היה, איזה רקדן היה. היה לו ראש טוב ומהיר אך לו קוצים בישבן, וסבלו ההורים והמורים, כי היה גם עיקש ומרדן". חייו התמצאו במשפט לחיות פירושו להעיז גגות, מערות זה משחק. סכנה רק היוותה לו תמריץ. עלומיו מתפרצים שוקקים, לשמיים שאף להגיע. הוא המריא לשחקים ונפל מגבוה. היה לי אח שנפל, לא מלאו לו אפילו 20, אח שנפל, לא הספקנו להיות חברים". אחותו של דידי זוהר כותבת לאחר מותו: "היה לי אח ואני איני זוכרת כלום. היה לי אח וסיפרו לי על קשר נפלא ואהבה גדולה, בין אח לאחותו. היה לי אח ונשארו תמונות עם חיוך של דשא, חייל במדים ועיניים כחולות. היה לי אח ובחלומי הופיע והוא המבוגר נשאר צעיר כשהיה ולא זיהה אותי, ולא יד. היה לי אח שנשארו מימנו רק קטעי זיכרונות, קצת תמונות באלבום, ועוד סיפורים מאחרים. היה לי אח ואיני זוכרת כלום. רפאלה רענן רעיתו של מיכאל אחיו של דידי מספרת לי, כי מולי בר-דוד, (כותבת ספרי בישול ידועה בזמנו) בעלת הבית בסביון, שבחצרה התרסק המטוס כל כך התפעמה מהעובדה שלביתם לא קרה כלום, כך שהזמינה את בני משפחתו של דידי להתארח ביום השלושים למותו. רפאלה הגיעה לקיבוץ עין חרוד מירושלים בגיל 14 במסגרת "חברת נוער" והכירה את דידי. רפאלה ומיכאל רענן החליטו לקרא את שם בנם השני בשם המקורי אחעד מספרת רפאלה: את השם 'אחעד' לבננו (הראשון משניים) אני קבעתי, שכן אח לי ושמו דוד. כך שיש לנו "אח לעד".

הנצחתו

לאחר נפילתו הוציא משק עין-חרוד חוברת המוקדש לזכרו. סניף "הנוער העובד והלומד" בנשר, אשר בו דידי היה מדריך נערץ ומוערך, קרא חדר-תרבות על-שמו. מועצת סביון קראה בישוב גן לזכרו "גן דידי" ובו מוצבת אנדרטה לזכרו של דידי.