[צילום: ז'ראר אלון]
|
|
|
|
|
לכאורה, הבימאי (והמנהל האמנותי של הבימה) משה קפטן בחר להעלות מחזה קליל, משהו שבין קומדיה לפארסה. אך למעשה, חרף שטחיותו, המחזה מכיל ביקורת חריפה על סגנון החינוך החופשי של שנות השישים, בהם המושג אהבה התחלף בסקס, והתרת המוסרות הביאה לדרדור המשפחות בהמשך, ולצמיחת דור חדש המנוכר להוריו. על-רקע התפאורה היפה והחכמה של ערן עצמון, שהתחלפה בהתאם לכל תקופות חיי הגיבורים, ועל-רקע המוזיקה של הביטלס בשירם love love love מתוודעים הצופים לשני אחים בלונדון בסוף שנות השישים. האחד הנרי בן ה-23 ( יואב דונט הכובש במשחקו החודר והנדיר בכנותו), הרציני, עובד ולומד, ובקיצור - הבן הטוב. השני -אחיו הצעיר בן ה-19, קנת (עידו ברטל) הולל, עצלן וחי על חשבון מילגה, הוריו ואחיו. שלא לדבר על הסמים שהוא צורך, וחי אך ורק למען סיפוק תאוותיו. ברטל עושה זאת בטבעיות רבה. כשהנרי מבקש ממנו שיתן לו פרטיות כדי להתייחד עם חברתו החדשה - הבטלן מסרב, נשאר בדירה עד שהיא מגיעה, וזוכה לקטוף את הפרי הבשל כשאחיו יוצא לקנות פיש אנד צ'יפס. המשותף להולל הצעיר ולסנדרה הצעירה בת ה-19 החטובה והיפה והפתיינית (אסנת פישמן הסקסית, שבכל גיל שהיא מגלמת - היא כה טבעית ומשכנעת) הם הדרור שהם נותנים ליצריהם, והפס שהם שמים על הכל ועל כולם. אך האם הבגידה של האח באחיו הייתה שווה את המעשה? האם חייהם המשותפים בהמשך הביאו להם אושר? משנות השישים המהפכניות והסוערות, עובר המחזה עשרים שנה קדימה, ל-1990. קנת וסנדרה נשואים עם בת בת השש עשרה ובן בן 12. אך האושר רחוק מלקנן בביתם. מסתבר שהזוג ההולל התביית, שניהם עובדים קשה, עד כי אין להם זמן ורצון לתקשר עם ילדיהם. מזכיר לכם את מה שקורה כיום בארצנו? הבת, רוז (הילה שליו)שהוריה כפו עליה ללמוד ולהיות "משהו"ו-"מישהו" - תוכנית שלא צלחה, ניסתה להתאבד. הילה שליו בסצינות הסוערות שלה, עד שהטקסט מתמסמס בין הצעקות והצווחות - מוכיחה לצופים עד כמה טעו בגישת החינוך שלהם, בציפיות ממנה, ומאשימה אותם בניכור עם ילדיהם שפגע גם בבן הצעיר יותר והמוכשר, ג'יימי (שפי מרציאנו המקסים, וכה מרגש בהמחשת גמגומו וחוסר הקשב שלו, מלבד האובססיה למכשיר הטלפון הסלולרי). ג'יימי הפך לבעייתי, חסר קשר עם המציאות, ומחובר רק לאייפון. וכאן טמונה הביקורת החריפה ביותר של המחזאי, שהבימאי משה קפטן כה היטיב להראות. כי גם במחזותינו, קיימת האובססיה לאייפון, לווטסאפ ולכל הרשתות החברתיות. הנזק המוחי שזו גורמת, היא נזק בלתי הפיך. בין הילדים והנוער כיום יש חסרי יכולת הבעה בדיבור, המדברים בשגיאות, מתקשים בקריאה ובקיצור - גדל כאן דור עם מיגבלות. אך לא רק הילדים אשמים, כאן ושם: בראש ובראשונה זו אשמת ההורים. הקלות שבה הם מעבירים את תשומת הלב שלהם מהילדים לעבודה ולהתקדמות שלהם - המניע שלה אנוכי ביותר. כך ממחישה זאת היטב אסנת פישמן בחילופי התנהגותה, מצרחות והתרגזויות היסטריות כשהיא עם בעלה, ובתוך שניה היא הופכת למתוקה ורגועה כשהיא במגע עם הילדים. הצביעות היא שחוגגת בחייהם. על סמך זה לא יכולים להתקיים חיים באושר בזוגיות. וכך מתפרקת המשפחה. למעשה, מכל הדמויות במחזה - האמיתיות והכנות ביותר הן של הנרי/יואב דונט, שבהמשך נפטר כנראה מדאבון לב,(כמה חבל שהוא כבר לא נוטל חלק בהצגה), ושל שני הילדים, מילדותם ועד בגרותם. שניהם מקסימים וכובשים את הלב. בחלקו האחרון של המחזה המתרחש בשנת 2011, מתגלות כל האמיתות ונחשפים הקרעים העמוקים שסגנון חיי ההורים הותך לגורל ילדיהם, כשרוז, כבר בשנות השלושים המאוחרות שלה, פותחת את הפה ומגלה להוריה את אשמתם .סצינה זו היא הטובה ביותר של הילה שליו, ובעלת משמעות - כי אז האסימון נופל אצל הוריה, הם מבינים מאוחר מדי במה טעו, והם חוזרים זה לזה. אך עבורה הבת והבן זה כבר אבוד. גורלם נחרץ להיות אומללים ובודדים. חילופי השנים והמעבר מתקופת הנעורים לגיל הביניים ואח"כ עוד קדימה - מתקבלים בטבעיות הודות לעבודה כה יצירתית ואמנותית של מעצבי הפאות הכה טבעיות. כך אסנת, מאוד משכנעת כנערה לוהטת ופתיינית בת 19, וכן כאשה בשלה וכביכול רצינית, אך הממשיכה בנטיותיה, כפי שבעלה קנת/עידו ממשיך בבגידותיו. מה שמביא לגירושיהם, ולמשבר בלב ילדיהם. כך תורם להצגה תרגומו הקולח של ירון פריד, שחי שנים בלונדון ומכיר כל ניואנס של ביטוי או סלנג, והעביר זאת באופן כה טבעי לבימה העברית. התלבושות המקסימות והתואמות לכל דור שעיצבה אורנה סמורגונסקי עם המוזיקה הקצת רועשת בעת בחילופי תפאורות התקופות, שעיצב דניאל סלומון, עיצוב התנועה של שרון גל והתאורה של מאיר אלון סוגרים את מעגל יצירת ההצגה. החסרון הבולט בהצגה הוא עישון הסיגריות הבלתי פוסק וללא גבול של כל הדמויות, שהקהל באולם צריך לסבול בעטיין. הצגה קלילה, בביצוע שחקנים משובחים, במיוחד של הצעירים המופלאים, עם הדגשים נכונים של הבימאי על הביקורת שמבצבצת בין השורות. מחזה נעים לצפייה עד שחוזרים הביתה, ומתחילים לעכל את המסר הטמון בה. נקווה שהזרע הטמון בה ינבט.
|