התפנית, או אפילו, אני מעז לומר, המהפך ביצירתה של
יהודית מליק-שירן והמעבר מספרות נעימה ותמימה בדרכה, או שירה לסוגיהָ, אינו פשוט. כך גם לא פשוטה הקריאה בספר והיא דורשת ריכוז, דורשת התמדה ומעקב צמוד אחר הדמויות הפועלות בו.
כי זה אינו ספר בלשי רגיל. וזה אינו ספר מתח רגיל. זה גם אינו רומן רגיל. אני יכול לדמיין לעצמי את המחברת יושבת בביתה, בחדר חשוך למחצה, והיא שרויה בדמיון עמוק שרוקח ומעלה לראשה סיפור מסתורין שמתרחש בין בהייה בברזיל ובין נמפור שבמוסופוטמיה של פעם, בין אלפי שנים לאחור לבין ירושלים של היום; ויש בו פרופסורים וחוקרי משטרה ואנשי אוב ומומחה בתורת הווּדו מדרום תל אביב, ובין דמיון למציאות ובין היגיון לטירוף - וכלה באשת הנחש היפהפייה ירוקת העיניים, פעם אכזרית ופעם אומללה, ששער ראשה גולש עד ברכיה, והיא חוגגת בשעותיה הטובות מתוך עולמה הבלתי ברור את המופע הבלתי ארצי הזה.
הדמויות הפעילות אינן מעטות בספר, וכל דמות מדברת את עצמה. המחברת ממעטת להתערב וכך יש כמה קולות שמדברים, ואתה תוהה בתחילת הספר לאן לסובב את ראשך ואת קולה של מי מהדמויות לשמוע. אתה מתוודע לאלה די מהר, אבל גם מתחיל לחשוש שמא אכן כוחות הכשף האלה קיימים סביבנו, ולשאול מי שולט בהם ומי מנהל אותם, ולדאוג שמא בובת וודו קטנה ומסוכנת שסיכות נעוצות בגופה ועיניה מביטות בנו אורבת לנו מעבר לפינה.
הנה כך אומר דוקטור ברנע, הרופא הראשי במחלקת זיהוי פלילי בירושלים: "אף טיפת דם לא נמצאה. איך? אני שואל את עצמי, איך שאבו את הדם מגופו של פרופסור סימון? (שם, עמ' 67) - אבל העניין הוא גם בארס נחשים, והלא ברור כבר מכותרת הספר, "אשת הנחש", מה מוביל את העלילה. המחברת, שמפגינה כאן ידע של לבורנטית מומחית במעבדה לחקר רעלי נחשים, מסבירה מפיה של חוקרת המשטרה: "...למעשה מדובר בארס הנחש המופק בעת ההזדווגות של הנחשה. היא מפרישה את קילוחי הארס הזה בנחש שכוחותיו כלים לידה. היא ממשיכה הלאה והנחש מוטל ללא רוח חיים, ללא אנרגיות. אותו היא מקריבה לאלת הנחשים. זו איננה אגדה רבותי וגבירתי. זו המציאות המתרחשת ביערות הבורמזים של נפאל, הודו והאמזונס (שם, עמ' 70).
סרט אימה אני יכול לומר, כי אִילו היו הדברים שבספר ויזואליים, היה נוצר סרט אימה שאולי לא כל צופה יכול היה לעמוד בו. עמודי הכשף, אותם אכן מסבירה המחברת, והידע, כך גם המומחיות בנושא שהיא נצרכה להם עצומים - על-אף שהם נרכשים בוודאי באופן זה או אחר - הרי את רקימת הספר והתיאורים לא קל לגלגל באינטרנט או באלו ספרים כדי לרקום אותם, בלי כישרון מיוחד והשקעת עבודה מדוקדקת מאוד.
זהו מעשה רצח זוועתי ומכושף שמתרחש בזירה האקדמית, וכבכר בחרו באזור ההתרחשות הזה יותר מסופרת מתח אחת. סופרות דווקא. בעברית התחילה לידיעתי בסיפורי רצח באקדמיה בתיה גור המנוחה, שנאמר עליה אגתה כריסטי הישראלית, ויורשתה תבד"ל, כפי שהוגדרה, יוכי שלח שהביאה את המעשים האלה אל הכיתות הנמוכות יותר, שבהן רוחשים חייהם של נערים ונערות, מורים ומורות ואפשר שעשו זאת - אם מתוך התכוונות ואם לא - כדי ליצור ניגוד בין המתקדם להיולי, בין הדידקטי ליִיצרי, בין הסדור לזה הכאוטי והבלתי מבן.
בספר הזה אנחנו מרחיקים עוד יותר אל תוך הכאוס ונתקלים במיסטי, בפנטסטי, במדמם, אולי מתוך הרצון להעצים, וכדי להוכיח כי כל מה שמוכר לנו אינו מספיק, כי הוא כאין וכאפס; כדי להצביע בתוך כל אלה על גבולות הידע המוגבל שלנו; להגיע לקצהו של האדם, קצה גופו וקצה נפשו, בדרכו להיות לא כלום ביקום הגדול ובנסיגה שלו לנקודת האפס.
לאורך הספר טורדות אותנו תוך כדי הקריאה שאלות על מהות החיים ועל הרוע שיכול לצוץ לא פעם במהלכם. על חיי היומיום הקשים של חוקרת יפה ומיומנת (מופע שיכול להיות קומי עבורנו באותה מידה שהוא טורדני וממרר את חייה) שסובלת מבריחת שתן תכופה שפוגעת מאוד בתפקודה - וכלה באתו פרופסור, בוגר האוניברסיטה שחי עם משפחתו בברזיל ועושה שם חייל, והנה הוא מוזמן ארצה ("מכתוב"?) אל גורלו המר: להרצות, רק כדי למצוא כאן מוות איום ונורא.
מילים סודיות כל השערה וכל הנחה שתעלינה על הדעת יכולות להיות מקובלות. כך וכך החוקרים בַּדבר חשים אבודים וחסרי עצות. כי הספר הנו מרקחת שלמה, והיכן אם כן תחילתם של הדברים? אולי בעיר נמפור, כפי שהמחברת מספרת, בממלכה השוּמֶרית, על אדמת עירק של היום, מלפני אלפי שנים, כאשר רשמו כוהנים את לחשיהם על חרסים וריפאו כך בני אדם. אולי כבר שם התחיל הסיפור שלנו, אולי משם התגלגלו הלחשים האלה בכוחן של מילים סודיות שהתחילו כריפוי. ואולי אותם דברים מיסטיים שהתרחשו שם, מן העבר השני, מן הצד הרע, אינם דמיוניים כל כך כפי שאנו סבורים, והתגלגלו ליכולות שאינן מעולמנו והן מלוות את הפרשה עד היום. והלא על הגולם מפרג אנחנו יודעים היטב. האם זו אגדה? המחברת מביאה תיאוריה שלמה ומאלפת, ומגלגלת את המעשים הבלתי אפשריים בעינינו לתוך מעשה הרצח הכל כך מוזר הזה. אם כן היכן תחילתו, ואיזה סוג של כישוף מוביל אותו?
אבל מעבר לכל אלה, לצד הניסיון לפענח את הרצח, נפרשת מניפה על סיפור של אהבה ממושכת ובלתי נשכחת, שהתחילה שנות דור קודם לכן. כי הלא גם אם החיים נוראים ושטופים ברציחות, בבובות וודו ורעל נחשים וכשפים, גם אז איך אפשר להתקיים ללא סיפור אהבה? הוציאו רגשות אלה ותשוקות אלה ומאוויים אלה מחייכם, ותראו כמה הם חסרי טעם וחסרי תוחלת, מתסכלים ולעתים די מיותרים. יהודית מליק-שירן מצליחה אפוא לטוות ולשזור את אהבתו הנסתרת, הבין-יבשתית ובת עשרות השנים של פרופסור עדו שימרון אל נליה, שמגיעה לאוניברסיטה כדי להרצות על ספרות ילדים, ורואה ראשונה את גופו התלוי והמרוקן מִדם של פרופסור סימון.
ופרופסור שימרון זה, נבדיל אותו לחיים, מיהו? נספר כי היה מנתח מוכשר מאוד שטיפס במהירות בשדה הרפואה הכירורגית. ואילו רעייתו, שקיבלה מענק לימודים בפריז, התאהבה שם בגבר אחר - אלא שלא הייתה נאהבת לזמן רב, כי בתאונה שקרתה לה נפגעה באופן חמור, ובמקביל פרופסור שימרון התאהב במקביל בלניה. לניה הייתה אז סטודנטית בשנה שלישית לספרות כללית ולתיאטרון, ואהבתם פרחה. לא אפליג בפרטים, רק אומר שעכשיו, כעבור עשרים וחמש שנים, כשבאה לניה להרצאת אורח באוניברסיטה הוא שב לפגוש אותה.
אבל איש לא מינה אותי לספר על המשכה או אי-המשכה של האהבה הזאת. רק אומר ששתי הדמויות, כמו גם דמויות אחרות שיוצאות ונכנסות אל תוך הפרשה ומשמיעות את קולן, מלוות אותנו ומשתלבות לאורכו של הספר המורכב הזה. ואילו לניה עצמה, אשת איש ואֵם אומרת: "מי היה מאמין ששמש חיי הגיח מתוך העבים. האהבה הסתתרה כל הזמן באולמות נפשי, מי היה מאמין שנחבאה בתוכי. מי היה מאמין שרק מבט עיניים אחד פיזר את המבוכה והוליד קשר ישן. מבט אחד הצית את הלהבה אחרי עשרים וחמש שנה" (שם, עמ' 89).
ואם זה נשמע לכם מסובך, אודה שזה אכן מסובך. קִראו בעצמכם.
חשיבה מיסטית איך מסתיים אם כן סיפור האהבה, מה מולידה הפגישה המחודשת ואיך והאם קשורה אהבתם בסיפור הרצח המתואר? ואיך הרצח הזה מתפענח? אחמוק ואומר שזו רק רשימה קצרה שלי, ובכדי לדעת את כל הפרטים צריך לשקוע בספר לקרוא. גם אומר עוד, כי בין אֵימה לאֵימה בא סגנונה הלירי של המשוררת מליק-שירן ומתרועע עם העברית, המשוררת החבויה מציצה, והנה שורה מקרית לגמרי: "ירושלים התעוררה מתוך צעיף מעורפל שעטף את רחובותיה. השעה שש בבוקר, צינת הבוקר התפזרה כרסיסי חלום..." (שם, עמ' 136)
ומילה על מבנה הספר: המניפה הרחבה של "אשת הנחש" מחולקת לשלושה חלקים: הראשון, הארוך מבניהם, מתמקד ברצח המזוויע והמוזר ובחקירתו המסועפת בידי חוקרים מודרניים ועם יודעי כשפים, בתהליכים של עבודות מעבדתיות ושזירת נתונים חדשניים כמו גם בחשיבה מיסטית, וכך אנו פוגשים את כל הדמויות, החיות והמתות הפועלות בספר על-פי סדרן של ההתרחשויות.
החלק השני מנסה לקשור את קצוות העלילה ואת קצוות המהלכים של אהבה בת עשרים וחמש שנה, והאם ברור ונהיר על מה ולמה נרצח פרופסור סימון ודמו הוקז. אומר רק שמִתורת הכשפים שבספר והסיפורים על תולדות כשף הנחשים, ועל חייה וחיי משפחתה של אשת הנחש שמשנה דמויות מאנושיות לנחשיות ולהפך, ואת גלגולי הדברים שיצרו אותן אפשר היה להפיק גם ספר נפרד.
החלק השלישי, רעיון יפה בהחלט, הוא רשימת מחוכמת של המשתתפים. כאן, כמו בתכנייה של הצגה, שבה מובאים שמות השחקנים שהשתתפו, באה יהודית מליק-שירן ונותנת לכל אחת מהדמויות שהופיעו בספר לספר על עצמה, ומה שהן מספרות כאו אינו חופף בהכרח למה שסוּפַר או מהווה לו המשך, אלא מביא לא פעם פן חדש ומעורר מחשבה על תופעת ה"רשומון" בספרות.
ספר שהוא מלאכה של תשבץ רחב, מגוּון ורקום ביכולת גדולה. ואם הספר בידיכם, הדליקו עכשיו את האור, פתחו את הספר והתחילו לקרוא.
