החיים בכפר של 3 אחיות

נדמה שאצל צ'כוב (1860-1904) כאילו דבר לא קורה. למעשה, זוהי הנקודה עליה מצביע המחזאי הנודע, בסגנון המנוגד לפאתוס ולדקלום שהיו נהוגים בתיאטרון עד זמנו: שהחיים אינם רומן אידיאלי. האהבה היא מושג שכמעט אינו בהישג יד. החיים בכפר, בפרובינציה, משעממים ומדכאים. אך הטקסט המופלא מלא החידודים אותו תרגם ועיבד הבימאי חנן שניר מעניק חיות מופלאה לאזנו של הצופה, והליהוק הבלתי יאומן של כל הגראנד-גרציות של התיאטרון העברי, מביא עמו בשורה לכולם: אם חבירות התיאטרונים- הלאומי יחד עם העירוני של ת"א יכולות לשרור בהצלחה אדירה כזו על במה אחת - גם לעמנו יש תקווה ועתיד. על במה מעוצבת להפליא של פולינה אדמוב, המאחדת את תוך בית משפחת האצולה המתגוררת בכפר יחד עם המתרחש מחוצה לו (כולל השריפה בבתי השכנים), מתוודע הקהל לשלושת האחיות אולגה (ליא קניג-שטופלר), מאשה (גילה אלמגור-אגמון) והצעירה ביניהן, אירינה (יבגניה דודינה, לשעבר מ"גשר" וכעת ב"הבימה). אחיהן אנדריי (רמי ברוך הנהדר שאין להכירו משום דימיונו כאן ללנין או לגיבורי תרבות שלנו מאז), מסמל את הרצון העז להגיע במחקריו ועבודתו האקדמית לשיאים, שנשארים בתחום הרצון בלבד. כך גם אחיותיו, שעקרו לכפר ממוסקבה לפני שנים עם אביהם שהיה מפקד בצבא, יחד עם כל הגדוד שלו, אך בליבן נותר החלום לחזור שוב למוסקבה המעטירה. מוסקבה היא רצון שיישאר תמיד רק בגדר חלום. חנן שניר, בימאי הבית של הבימה, ובעל הנסיון לרדת עמוק לתוך נפש הדמויות אותן הוא מביים (כמו את גילה אלמגור ב"קידוש") מצליח בהצגה זו להעניק לכל דמות במונולוג שלה את האפשרות להחצין את כל רבדי מסתרי נפשן, ובכך לתפוס את הקהל בגרונו למראה ומשמע עוצמת רמת המשחק הגבוהה המשולבת בטקסט הנפלא גם יחד. כך ליא קניג גורמת לקהל להריע בתשואות בסיום המונולוג הפותח שלה בתחילת ההצגה. עד שאחרי הצגה זו, הקהל חש שאסור למלכת התיאטרון הישראלי למוש מהבמה לעולם. וכך זוכים לתשואות כל אחד מהקולגות שלה לאחר כל קטע שמסחרר את הצופים במנת הדרמה שהם נוסכים בכל מונולוג שלהם. כך לוכדת דבורה קידר הוותיקה בתפקידה כמשרתת אנפיסה את ליבו של קהל הצופים, גם אם הופעתה מתמקדת בעיקר בהליכה לפתיחת הדלת, עם כל אורח שמגיע, תוך הטחת קללה עסיסית ברוסית. דבורה היא ענקית, עסיסית ומופלאה שאין כדוגמתה. כך גם יבגניה דודינה נוגעת ללב בכל קטע בו היא מופיעה, בחן הטבעי שלה, שמותיר אותה תמיד כצעירה הנצחית המלבבת.

תשומת לב

מול כל הדיוות הללו, קיבלה מאיה מעוז הכה מחוננת, את התפקיד הלא מחמיא של נטשה, אשת האח, אנדריי (רמי ברוך), הבוגדת בו עם דמות שאינה מופיעה במחזה. בעלה, מתוך יאושו על שלא הצליח בתחום האקדמי, מתמכר להימורים, ממשכן את הבית והופך את כל המשפחה למחוסרת כל. מאיה/נטשה מציגה אותה תחילה ככפריה נלעגת, בורה וחסרת נימוס, שהמשפחה אינה ששה לקבל כחברתו של אנדריי. אך לאחר חתונתם, מתגלה אופיה האמיתי: שתלטנית, רודנית ומצליחה להכפיף את כולם תחתיה. אהבתה נתונה אך ורק לשני ילדיה, ומעוז מצליחה בגילום המעברים באופי הדמות, משוטה-בורה למטריארכלית השולטת בכל. היא משתמשת במינעד קולה כדי לדבר בקול דק ומתחסד בתחילת הדרך, ולאחר השתלטותה - חוזר קולה העמוק להדהד בבית, עד הסצינה האחרונה במונולוג שלה, שלדאבון הלב התאורה פסחה על כולו - והיא מחצינה את כל האופי האמיתי הרגזני והאיום של נטשה. אין זה פשוט לעמוד על במה אחת עם כל הגראנד-דאמות של התיאטרון הישראלי כיום. אך מאיה מעוז על כל הרבגוניות של יכולות משחקה המופלאים, מתמודדת בהצלחה מול האתגר הענק הזה. כאשר הנשים במחזה של צ'כוב מקבלות את מירב תשומת הלב, בעוד שאר השחקנים הגבריים, כולם כוכבים בוותק המשחקי שלהם זוכים לקטעים קצרים אך מאוד נוקבים. כך דובלה רייזר, המורה בתיכון, כה נוגע ללב כשהוא מתחנן לאשתו, מאשה/גילה, שיחזרו לחיות יחדיו גם חרף בגידתה, ומשפיל עצמו עד עפר ובלבד להמשיך ולהיות בעלה. עודד לאופולד (הממזר של הדוכס ב"המלך ליר") הוא דמות השונה מכולם. בעומדו מן הצד, הוא לועג לכולם על הצדקנות, ההתחסדות וכל הצביעות ששלטו בחברה. יש בהופעתו של ליאופולד, עם קולו העמוק והגברי משהו המבליט אותו בכל הצגה בה הוא מופיע, כמו גם הפעם. כנ"ל גם יגאל שדה כמחזרה הבלתי נלאה של אירינה, שמצליח לקבל את הסכמתה להתחתן, אך מותו בדו-קרב מבטל את כל התוכניות של שניהם לעשות שינוי מהותי בחייהם ולהתחיל לעבוד. כאן בולטת הביקורת של צ'כוב על הרקבון של החברה הרוסית האצילה, על בטלנותה והחיים על חשבון העם. בנוסף, מצוינים שאר השחקנים - עזרא דגן המבדח כרופא זקן וסנילי, אלי גורנשטיין כמפקד החדש, בו מתאהבת מאשה (אלמגור), וקטע הפרידה שלהם בעת שהפלוגה עוזבת את הכפר, הוא היחיד בו מאשה, קרת הרגש והצינית מחצינה רגש אהבה. אהבה, שעל אי-הימצאה מתלונן צ'כוב מפי גיבוריו במחזה. כך גם טל וייס המלבב ביכולת התנועה שלו, בקטעי המחול וכן בשירה, זיו קלייר החביב וכן שלמה וישינסקי כזקן כבד שמיעה צרחן. השוני בהפקה משותפת זו של שלוש אחיות מהפקות קודמות, הוא ההחלטה המצוינת לשלב תזמורת נשפנים צבאית רוסית, המופיעה לאורך האולם עצמו, על הבמה ומאחריה, הן בליווי השירים, והן בהרקידה את השחקנים בקטעי מחול נהדרים של מחולות רוסיים, שכה מרנינים את הצופים, ואשר בלעדם, כל ההצגה הייתה עלולה לחזור על המתכונת של ההפקות שקדמו לה. השילוב הנפלא הזה מקפיץ את ההצגה לדרגת חוויה, ולא רק בגלל צ'כוב, הבימוי, המשחק, והשירה, אלא גם הודות לעיצוב התנועה של מירי לזר, המוזיקה של יוסי בן חנן והתלבושות של פולינה אדמוב, הכה מדויקות לשנות החמישים, תקופה שבה נטע הבימאי את הצגה. הצגה פנומנלית, שגם אם שרת התרבות לא השתגעה אחרי צ'כוב כשלמדה אותו לבחינות הבגרות - כאן לבטח תוקסם מיצירתו. כל הטוב והמשובח שהתיאטרון יכול להציע - בהצגה אחת זו. מה גם, שהחיבור בין שני תיאטרוני הצמרת ליחידה מוצקה אחת, מעיד עם יכולתנו להתאחד ולשכוח את החשבונות הקטנוניים ולהיות לעם אחד שצולח הכל.