הפרעות קול (voice) הינן השכיחות ביותר באוכלוסייה בכלל, ומכאן גם בקליניקה של קלינאי התקשורת. הפרעת קול קיימת כאשר איכות הקול, עוצמת הקול, גובה הטון או היכולת לגוון את הקול, שונים מקולות שאר האנשים הדומים בגיל, במין ובהשתייכות התרבותית.
הסובלים מהפרעות קול הם בגילאים שונים, החל מילדים צעירים (בני שלוש-ארבע שנים), ועד מבוגרים (בשנות ה-80-70 ויותר). מרביתם מתלוננים על קול מחוספס וגס, מאמץ קולי וקושי לדבר, עייפות קולית, מקרים שבהם ממש "אין קול", ולפעמים אי-נוחות ואפילו כאבים של ממש באזור הגרון. המצב הזה יכול להיות קבוע או משתנה בחומרתו, חדש או ממושך ו"כרוני", להופיע אחרי מחלה כלשהי, כמו שפעת או ללא כל סיבה נראית לעין.
בדרך-כלל סימפטומים קוליים מתחילים במידת הפרעה קלה ומתגברים בחומרתם במהלך הזמן. ישנם סימנים מקדימים להפרעת קול כגון: צרידות קלה, "שבירות קול", כאבי גרון, עייפות קולית לאחר שימוש ממושך בקול, יובש בגרון, צורך תכוף לכחכח.
ברור שלבעיית קול השפעות מרחיקות-לכת על האדם בכל גיל. ככל שהתלות בקול גדולה יותר מבחינה מקצועית וחברתית, כך ההשפעות של הפרעת הקול על האדם הן בעלות משקל רב יותר. ולכן, על-אף שמרבית הפתולוגיות שגורמות להפרעת קול אינן מסכנות חיים, הרי שהן גורמות לפגיעה באיכות החיים, ומשפיעות על אספקטים מקצועיים, כלכליים וחברתיים. הפקת הקול אינה אמורה להוות מעמסה או לגרום לכאב.
כאשר הדיבור דורש מאמץ או גורם לאי-נוחות, כאשר מופיעה התנשמות לאחר דיבור, כאשר הקול משתנה לאורך היום או כאשר מופיעה צרידות או בעיות בליעה, יש לפנות להערכה על-ידי רופא אף-אוזן-גרון ופעמים רבות הרופא יפנה לטיפול אצל קלינאי תקשורת.
