|
|
רוב הבלוקים ששימשו את האסירים נהרסו
|
|
מחנה רוונסבריק הוקם במאי 1939, ליד כפר הנושא את אותו שם. הדרך אליו עוברת באזור כפרי שלו והוא שוכן על גדות אגם יפהפה, מוקף בעצים היוצרים אווירה פסטורלית. חלק ניכר מצריפי האסירים נהרסו, ואלו שנותרו אינם פתוחים למבקרים. גם גדרות התיל אינן מטילות אימה כמו במחנות ידועים יותר. ואולי דווקא זה מעורר חלחלה: המחשבה שהמראה מטעה מאין כמותו, שהמציאות הייתה היפוכה הגמור של האווירה השוררת כאן כיום. כאמור, יהודיות היו מיעוט במחנה. אסירות פוליטיות אחרות היו הצועניות, עדי ה' (שנרדפו בידי הנאצים בשל הפציפיזם שלהם), קומוניסטים, אנשי דת, מתנגדי המשטר, ולאחר יולי 1944 – חלק מן הקושרים שעמדו מאחורי הניסיון לחסל את אדולף היטלר. ברוונסבריק, כמו בכל המחנות, נכלאו גם אסירות פליליות – כאלו שאכן ביצעו עבירות, או כאלו שנתפסו כעברייניות בעיני המשטר ("אנטי-חברתיים" כגון נוודים וקבצנים). חיי היום-יום של האסירות (והאסירים) עמדו בסימנם של מסדרים ועבודת פרך. הצייתנות המוחלטת הייתה אבן היסוד של המשטר בכל המחנות, ורוונסבריק לא היה שונה. אנשי הס"ס ו-150 המפקחות שנלוו אליהן (הס"ס היה גוף על טהרת הגברים; נשים יכלו להוות רק כוח עזר) השליטו את מרותם בענישה גופנית ברוטלית וברצף של פקודות, שנועדו לשלול מן האסירות את דמותן האנושית. מניעת מזון, כליאה בצינוק ומכות היו אמצעי הענישה המקובלים.
|
|
|
קיר ההוצאות להורג. תא הגזים שכן בסמוך
|
|
תנאי החיים במחנות היו תמיד קשים מאוד, וככל שמספר האסירות ברוונסבריק גדל – הם הפכו לבלתי נסבלים משום שלא היו די מזון, בגדים וקורת גג לכולן. בשנת 1940 היו במחנה 3,000 אסירות; חמש שנים מאוחר יותר מספרן היה גבוה פי עשרה ומגיפות השתוללו ללא מעצור. 500 אסירות נדחסו לכל בלוק, שנועד במקור ל-100 אסירות בלבד. בשבועות האחרונים של המלחמה ישנו חמישה אסירים וחמש אסירות בכל מיטה; ואלו עוד היו בני המזל, כי רבים נאלצו להידחק על הרצפה. לאחר 1941, כאשר גלגל המלחמה החל לנטות נגד גרמניה, הלכו כמויות המזון במחנה והצטמצמו. מאוחר יותר הורשו האסירות לקבל חבילות מזון, אך השומרים והשומרות בזזו חלק ניכר מתכולתן. בשנת 1944 קיבלו האסירות מדי יום 200 גרם של לחם, שני ספלים של תחליף קפה וחצי ליטר של מרק ירקות מימי. בקיץ 1944/45 היו ימים בהם המזון הסתכם ב-100 גרם לחם ובקערת מרק. עבודות הכפייה היו חלק חשוב ממתכונת מחנות הריכוז עוד לפני שגרמניה נזקקה ליותר ויותר ידיים עובדות ככל שהמלחמה התארכה. מחנה הגברים ברוונסבריק הוקם אך ורק כדי לספק עבודה למחנה הנשים, שאסירותיו הועסקו בבניית השלוחה החדשה על כל העבודות הפיזיות הכרוכות בכך. אסירות רבות נשלחו לעבודות בחקלאות, ואחרות הועסקו בתחזוקת המחנה עצמו ובתפקידים מינהליים בו; היו ששימשו כעוזרות בבתים גרמניים בסביבה. הסך הכל, נספו 25,000 מבין הנשים שנכלאו ברוונסבריק ו-2,500 מבין הגברים – מחציתם בארבעת החודשים האחרונים שלפני השחרור. סיבות המוות העיקריות היו רעב, מחלות והוצאות להורג. 500 נשים נרצחו במחנה עצמו, בסמוך למשרפה שבה נשרפו גופותיהן. 1,600 נשים ו-300 גברים נשלחו בשנת 1942 לברנבורג והרטהיים, שם נרצחו בגז. וכאמור, בין 5,000 ל-6,000 אסירות נרצחו בתא הגזים המאולתר שפעל ברוונסבריק בשלהי המלחמה – עדות נוספת, אחת מני רבות, לרצחנות הנאצית שלא פסקה עד הרגע האחרון ממש.
|
|
|
אסירות חיבלו בגרביים שתפרו עבור הוורמכט
|
|
תופעה מדהימה המשותפת לכל המחנות הנאציים היא העובדה שתמיד היו בהם גילויים של אנושיות, עזרה הדדית והתנגדות. איננו יודעים להעריך מספרית את שיעורם של האסירים והאסירות שביצעו מעשים אלו, אך עצם קיומם תחת תנאים בלתי-אנושיים ובמשטר שמטרתו לנתץ את צלם האדם – הוא לעיתים בלתי נסבל. רוונסבריק לא היה יוצא דופן מבחינה זו. עדויות וגם חפצים ששרדו מלמדים היטב על כך. בניגוד למחנות אחרים, ברוונסבריק שהו ילדים לאורך זמן בצורה גלויה; בסך-הכל היו בו 900 ילדים, שהגיעו לרוב עם משפחותיהם או בגפם. האסירים ניסו להקל ככל האפשר על הילדים, ייצרו עבורם בסתר צעצועים וקיימו לימודים מחתרתיים. הילדים מצידם המציאו משחקים ששמותיהם מלמדים היטב על הרקע ממנו באו: "מסדר", "סלקציה" ו"ס"ס". במחנה נוצרו יחסי ידידות בין האסירות, אשר החליפו ביניהן מתנות זעירות שהצליחו לייצר. סילי הלטן העניקה לרוזה יוכמן טבעת ועליה פיל המוקף בגדר תיל. מיצי קריגר קיבלה מחברותיה כרטיס ברכה ליום הולדתה. ידידות הגנו זו על זו מפני ההתעללויות של הס"ס, סעדו אותן בחוליין וחגגו יחדיו אירועים אישיים או דתיים ולאומיים. חשובים במיוחד היו גילויי ההתנגדות. האסירות לא יכלו להתמרד, אך היו ביניהם מי שעשו ככל יכולתן כדי שלא לציית לנאצים. מטבע הדברים, היו אלו מחוות קטנטנות, שעיקר חשיבותן הייתה בעצם קיומן. אסירה יהודייה ששמה אינו ידוע לנו העניקה לגאורגיה פיט-טאנבה תנ"ך מיניאטורי בעברית לפני שגורשה לאושוויץ ב-1943. שתי אסירות צרפתיות, סוזן קייג' וגאורגטה קרדה, הבריחו למחנה בתוך נעליהן קטעים מספר על תולדות המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. נשים שהועסקו בייצור גרביים עבור הצבא הגרמני, תפרו אותן צרות מדי או פגומות בדרך אחרת. יצירות אמנות ואומנות רבות מספור נוצרו במחנה למרות האיסור המוחלט על כך. אסירות כתבו שירים ותפילות, וחלקן אף ייצרו בסתר חפצי דת.
|
|
|
הווילות ששימשו את מפקד המחנה ובכיריו
|
|
באביב 1945 התקרב הצבא האדום לרוונסבריק, והס"ס החל לפנות את המחנה; בשלב הראשון נרצחו האסירות והאסירים שהיו חולים מכדי ללכת. במקביל, הצליחו הצלב האדום הבינלאומי והצלב האדום השבדי לקבל אישור גרמני לפנות אסירות למדינות ניטראליות. היה זה חלק מנסיונו הנואש של ראש הס"ס, היינריך הימלר, ליצור לעצמו נקודות זכות מול בעלות הברית. בצורה זו חולצו מרוונסבריק כמה אלפי אסירות. את מבצע ההצלה הזה ארגן הרוזן פולקה ברנדוט, סגן נשיא הצלב האדום השבדי, שנרצח שלוש שנים מאוחר יותר בידי אנשי לח"י בירושלים כאשר שימש כמתווך מטעם האו"ם בין ישראל למדינות ערב. האסירים שנותרו פונו בשני מצעדי מוות, ב-24 וב-26 באפריל; האסירות יצאו ב-27 וב-28 בחודש. כמו בכל מצעדי המוות, גם אלו אופיינו בצעדה בלתי פוסקת, בכבישים עמוסים וללא מזון כלשהו. רבים מן האסירות והאסירים התמוטטו ונורו למוות; אחרים הצליחו לברוח ליערות הסמוכים. הכוחות הסובייטיים נכנסו לרוונסבריק בצהרי 30 באפריל, שעות אחדות אחרי התאבדותו של היטלר, ובימים הבאים עשו כמיטב יכולתם כדי להציל את 3,500 הניצולות החולות והתשושות, שהתהלכו בין הגופות שהיו מוטלות בכל רחבי המחנה. ביוני 1945 הקימו הסובייטים מחנה עקורים בשטח רוונסבריק, עבור מי שהיו בדרכם חזרה לברית המועצות. לאחר סגירת המחנה, בחודשים האחרונים של השנה, שימש המקום כבסיס צבאי של הסובייטים עד 1994. בשנת 1959 נחנך בו אתר הנצחה, כאשר במיטב המסורת הסובייטית – הדגש בו ובאירועים שנערכו סביבו היה על האסירות הפוליטיות, תוך התעלמות מן היהודיות שבהן. מאז 1993, לאחר איחוד גרמניה, נוספו בו תצוגה קבועה, שלטי הסברה והנצחה ומרכז מידע ותיעוד. מבחינת המבנים המקוריים, שרדו מעטים יחסים. כאמור, מפקדת הס"ס היא כיום המוזאון; צופים מעליה שלושה בניינים דו-קומתיים, ששימשו למגורי מפקדי המחנה ובני משפחותיהם, בתים שאפילו היום היו נחשבים ליוקרתיים. המוסך לשעבר משמש כיום לתצוגות מיוחדות ולאירועים. חלק מצריפי המגורים וסדנאות העבודה עודם ניצבים על-כנם, סגורים ומסוגרים. מגורי אנשי הס"ס מן השורה שופצו ומשמשים כיום כאכסניית נוער לצורך פעילויות תרבותיות ופוליטיות. המשרפות נותרו אף הן; ממש מאחוריהן היה תא הגזים, ממנו לא נשאר זכר. ומה עלה בגורל הפושעים? בודדים בלבד נתנו את הדין על מעשיהם. משמר המחנה מנה 1,000 איש; רק תשעה הועמדו לדין. 3,360 נשים מסגל המחנה ידועות בשמותיהן; רק 77 מהן נשפטו. מבין 90 חברי סגל המחנה, נשפטו 23 בלבד. לא ידוע כמה מבין האסירות והאסירים שרדו.
|
|