נאמר במשלי לא, ל: "שקר החן והבל היופי..." אך לא בכל מקרה. אביא להלן את סיפורו של ידידי משכבר הימים זאב יוסף נעמן בן שמואל מאנגר, שניצל ממאורעות השואה ועלה לארץ ישראל וזאת בזכות ..., מיד תקראו ותיווכחו שלעיתים, יופי מציל חיים!
וכך סיפר לי זאב:
"השנה היא 1940 והעיר היא צ'רנוביץ, לשעבר בירת בוקובינה שהייתה פלך בקיסרות האוסטרו-הונגרית לפני מלחמת העולם הראשונה. הייתי בן יחיד להוריי והתגוררנו ב"רושעסע גאס" (רחוב הרוסים) בדירת בית דו קומתי שאכלס מספר משפחות שמנו בסך-הכל כשלושה עשר יהודים.
לא מכבר נכבשה העיר על-ידי הגרמנים ועושי דברם הרומנים, מידי הרוסים. החיילים הרומנים הורשו לערוך אקציות בקרב היהודים, להרגם ולגזול את רכושם. הם היו עוברים מבית לבית, אונסים, גוזלים ורוצחים בנו ללא רחם. חלק מאותם מראות זכורים לי עד עצם היום הזה, בהשקיפי כילד בן ארבע מחלון דירתנו.
בילדותי, אמרו כולם שאני ילד מאוד יפה. סבלתי רבות בשל כך ותמיד קראו לי 'דייבוטצ'קה' (ילדה). אני זוכר שאנשים היו עוצרים אותנו באמצע הרחוב ואומרים להוריי: 'הו, איזה ילדה יפה יש לכם, איזה עיניים יפות יש לה עם ריסים ארוכים כל כך, ואיזה תלתלי זהב יפים לראשה...', ותוך כדי כך צובטים את לחיי שוב ושוב ומכאיבים לי מאד. הייתי בוכה ואימא הייתה צוחקת באושר ואומרת בגאווה: 'הוא ילד, הוא לא ילדה'.
'הו, סליחה', היו מתנצלים הצובטים ואומרים: 'אבל הוא נראה ממש כמו דייבוטצ'קה'.
מעולם לא חלמתי שהמראה היפה שלי, כילד, יציל אותנו ממוות ומעשה שהיה כך היה: באחד הימים בשעות אחר-הצהריים, הופיעו שני חיילים רומנים מטילי אימה בחצרנו, הוציאו אותנו ואת כל השכנים מהדירות והעמידונו בחצר בשורה מול תת-מקלע. חייל אחד כיוון לעומתנו את תת-המקלע שלו, ואילו האחֵר עסק בביזת הדירות.
אחרי שעה קלה הופיע החייל הבוזז, בידו האחת היה תיק ובתוכו שללו ובידו השנייה נשא את תת-המקלע שלו. כשהבחין בי, ניגש אליי, ליטף את לחיי ואמר לאבי (שמואל ז"ל) שנשא אותי בחיקו: 'איזה ילד יפה'. מבט מהורהר עלה בעיניו והוא שאל: 'קיטז אני ארע קופילו?' (בן כמה בנך?). 'בן ארבע', ענה לו אבי.
החייל הביט בי שוב ואמר: 'גם לי יש בן בגילו בבית'. אחר כך ניגש לעמיתו, שכל אותה עת כיוון את תת-המקלע המאיים לעומתנו להשמידנו, ולחש דבר מה באזנו. חברו הסתכל בי בעיניים בוחנות ואחרי מספר שניות הנהן בראשו לאות הסכמה.
'היכנסו לדירות, אבל מהר!' ציווה החייל שנשאתי חן בעיניו בהנפת יד מאיימת. היינו המומים, לא הבנו באותו רגע שקרה לנו נס! החיילים לא חיכו לראות אותנו נענים לדרישתם ועזבו מיד את המקום. לרגע השתררה דממה, ולאחריה - הוריי והשכנים התנפלו עליי בנשיקות ובבכי: 'וילי (זאב), בזכותך ניצלנו, בזכות היופי שלך לא רצחו אותנו...'. לא הבנתי בדיוק מדוע כולם קופצים עליי, מנשקים אותי ובוכים. כשראיתי שכולם בוכים, נבהלתי וגם אני התחלתי לבכות.
עד היום אני מודה לבורא עולם על שזיכני להציל, ולו לתקופה קצרה, שלושה עשר נפשות - שלושה עשר עולמות. לצערי, אבי לא זכה לאריכות ימים וכן רוב שכניי שניצלו בזכותי, הם נרצחו בשואה כמו רבים אחרים מבני עמנו.
בשנת 1945 בתום המלחמה, כשהייתי בן שמונה שנים, הסתבר לאימא (אסתר בת יצחק ושרה לבית פינקלשטיין), כמו להרבה יהודים באותה עת, כי בסך-הכל יצאנו מן הפח אל הפחת. הבנו, כי תחת השלטון הרוסי שכבש את צ'רנוביץ לא תהיה לנו תקומה, ואז ביקשה אימא מהשלטונות לחזור למולדתה - פולין, בתור ילידת פולין. השלטונות הסכימו לאשר את בקשתה, אך לא הסכימו לצרף אותי אליה בטענה, שאני רוסי לכל דבר - כי הרי נולדתי בצ'רנוביץ, שהיא כיום ברית המועצות.
אימא, שהייתה אישה אסרטיבית ובעלת נוכחות, הצליחה אחרי המלחמה בדרך לא דרך, להשיג אישור גם עבורי ולצאת מצ'רנוביץ, שהייתה תחת שלטון רוסי-אוקראיני, ולהגיע לפולין עם קבוצת יהודים. באמצעות שליחי "השומר הצעיר" שהגיעו אלינו מארץ ישראל, הצלחנו לעבור את הגבולות דרך פולין וצ'כיה לגרמניה המערבית, שהייתה אז תחת שלטון אמריקני, לעיר במברג. שיכנו אותנו עם שארית הפליטה במחנות צבא לשעבר, בתמיכת הג'ויינט היהודי וצבא הכיבוש. בשנת 1946 נישאה אימא בשנית לבן ציון קאופמן, שגם הוא שכן באותו מחנה וגידל אותי כאַב.
במחנות בגרמניה: במברג ובאד רייכנהל הסמוכה למינכן, שהינו כשנתיים וחצי (1948-1946) ושם חונכתי, כמו ילדים אחרים, לאהבת ארץ ישראל. הוריי שימשו כמורים באותם מחנות והם למדוני שירים ודקלומים, בהם הייתה ערגה רבה ואהבה לארץ ישראל. לא פעם, הייתי מופיע בפני קהלים רבים באותם שירים ודקלומים.
זכור לי עד היום השיר שכותרתו הייתה: "מזרחה!"
א.
קומו הגולים, מעילכם הסירו!
שמש האביב זרחה עליהם
משנת הגלות התעוררו, העירו!
פיתחו עיניכם, הרימו ראשיכם!
הבינו, כי לא פה תמצאו הרווחה,
לכו ונלכה שמה - מזרחה, מזרחה!
ב.
עזבו הגטו, המקומות הצרים,
בם שנות אלפיים חייכם אבדו,
גרשו מעליכם את רבבות הנשרים,
שבציפורניהם את בשרכם גרדו.
רב לכם בכי, די לכם אנחה!
קומו, התאוששו - מזרחה, מזרחה!
ג.
התשמעו, אחים, את קול בני עמנו?
די לנו חלומות, השואה חלפה!
אדיר חפצנו לשוב אל ארצנו,
מקום שם הגאולה לנו נשקפה
אך שמה הנחלה והרווחה!
זאת תשובתנו - מזרחה, מזרחה!
ד.
די לנו לפנות לחזיונות הנבערים,
חופש גם אחווה, בם צדו לבנו
נוכחנו דעת, כי לא מהזרים
אך מידינו תבוא תשועתנו!
אך בארץ הצבי, אך שמה הרווחה
לציון, ליהודה - מזרחה! מזרחה!
עלינו ארצה כציונים נלהבים בדצמבר 1948. ההגעה לארץ ישראל הייתה בבחינת התרוממות רוח גדולה לכולנו, ולי - כילד בן שתים עשרה - משוש כל חיי, שיא ההתגשמות לה ייחלתי שנים.
הכרזת המדינה, הייתה עבורנו מין הלם והתעלות בל תשוער אשר חזרה על עצמה רק עם שחרור ירושלים - הר-הבית!"
כיום זאב (וילי) הוא בן שמונים, ואירוע הצלה זה מלווה אותו עד עצם היום!
