כשיחגגו תושבי צפת ביום ה' הקרוב, ראש חודש אייר, את יום שיחרורה של צפת (א' באייר תש"ח), יחלקו לה כולם תוארים של יופי, פאר והדר קסום. כך רגילים כולם לתאר את צפת: עיר קסומה, לגור בתוך ציור, פנינת הגליל, עיר המקובלים, היפהפיה הנרדמת, העיר המכושפת - ועוד. כינויים רומנטיים אלה מקבעים, ובצדק, בתודעת הציבור את אופיה ונופיה הייחודיים של בירת הגליל.
כולם יספרו את גבורתו של הפלמ"ח, שחילץ בא' באייר תש"ח את אלפיים יהודי צפת, רובם זקנים, מסכנת השמדה מוחלטת שהועידו להם ערביי העיר, אשר מנו פי שישה(!) מהם. כולם ידברו על גבורתה של הקהילה, שלמרות חולשתה השיבה בשלילה מוחלטת להצעתם 'הנדיבה' של הבריטים, לעלות מרצון למשאיות הצבא הבריטי, ולהתפנות בחסות הבריטים, כדי לחסוך מהם שחיטה אכזרית בידי ערביי העיר. כולם יספרו כיצד התייראו ערביי העיר מפני ה'דווידקה' (תותח פרימיטיבי מתוצרת ההגנה), שיריותיה הפחידו את הערבים, שהאמינו כי "בידי היהודים פצצת אטום", ומאימתה נסו על נפשם. וגם יספרו על אמירתו של אחד מרבני צפת: "צפת ניצלה בדרך הטבע ובדרך נס: בדרך הטבע, שהפלמ"ח הגיע, ובדרך נס - שתפילותינו התקבלו במרומים".
אולם איש לא יספר את הסיפור האפל שנילווה לחיי קהילת צפת, במאתיים השנים שקדמו למלחמת השיחרור. הסתבר שבמרומי הרי הגליל העליון הסתגרה קהילה חשוכה, אשר ניהלה את חייה באווירת המאפליה של ימי הביניים; קהילה שהתנגדה לכל מה שריח קידמה נודף ממנו: היא גירשה את הרופא היחיד שהגיע אליה בשליחות הברון רוטשילד, מפני שהעדיפה את רופאי האליל, שהמליצו, למשל, על צואת בעלי חיים כתרופה למחלות עיניים; קהילה שסיכלה פתיחת בית ספר נורמלי לילדים, ובי"ס מיקצועי שיקנה מקצוע פרודוקטיבי לבני הדור הבא, וגם מנעה פתיחת ספריה לטובת הציבור; קהילה שקנאיה וגבאי כספי ה'חלוקה', חיסלו באמצעות חרמות וגידופים כל יוזמה להצלת הקהילה מבערות וחיי טפילות.
עטלפים שחורים כל שנות המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, למעלה ממאה שנה, היו תקופת החושך של צפת. במהלכן ניספו אלפים באסונות משונים ורעידות אדמה, במגיפות וברעב. מבחינת הקנאים והגבאים, נמשכו גם אז ימי הביניים. משום כך סירב הברון רוטשילד, בהגיעו לראש פינה, לסור לביקור בצפת. נציגו הבכיר, רבי דוד שו"ב, כינה את מנהיגי הקהילה בתואר 'עטלפים שחורים'.
סיפורה של העיר, שנשתמר כמו תיקים נעולים באפילה, נחשף עתה ביוזמת העיתונאי הבכיר זאב גלילי, יליד העיר צפת, מבכירי 'ידיעות', לשעבר האיש מס' 2 בחדר החדשות של העיתון ואחראי לרבים מן ה'סקופים' שלו, ולימים בעל טור ב'
מקור ראשון'. הוא נבר בעברה של עיר הולדתו, וחשף לתדהמתו שלצד שמות התואר הרומנטיים קיימים סודות אפלים, נסתרים, שכל השומע תצילנה שתי אוזניו.
גלילי החל את המסע בדרכו לעבר יעד אחר. הוא בסך-הכל רצה לחשוף את שורשי משפחתו, שנטועה בצפת שבעה דורות וראשיתה בשנת 1820. הוא התעקש להבין, מדוע הוריו, שמואל ושושנה טויסטר, ילידי צפת, תיעבו כל כך את צפת עד שפשוט ברחו ממנה. "הם ברחו שלא על-מנת לחזור", מעיד גלילי, שסיכם את מימצאיו המדהימים בספר ששמו כבר מעיד על תוכנו: 'הבריחה מצפת'. "שבעים שנה חלפו מאז ברחנו, אבל אני חוזר לצפת כמעט בכל יום, במחשבה ובמעשה. הבריחה הייתה הכרח חומרי ורוחני, של כל מי שרצה לרכוש מעט השכלה ולהתפרנס מיגיע כפיו ולהיפתח אל העולם הגדול".
רופאי אליל כך למשל הופתע גלילי לחשוף עובדה בלתי יודעה: מנהיגיה הקנאים של קהילת צפת בתקופה בה עסקינן, סיכלו באלימות ובאיומים הקמת בית חולים (!!!) לרפואתם של יהודי צפת, שמרביתם סבלו ממחלות והסתלקו לעולמם בדמי ימיהם, בהיעדר רפואה מודרנית. אפילו 'הרופא' היחיד בעיר היה הרב שמואל העלר, שמעולם לא למד רפואה ואנאטומיה, אישר במכתבו למערכת 'הלבנון': "ולא נמצא אתנו שום רופא מומחה, אלא רופאי אליל, ורבים חללים הפילו".
גם בית מרקחת לא איפשרו הגבאים והקנאים להקים בעירם, והעדיפו שהתושבים ימצאו מזור בתרופות סבתא עתיקות, שגללי בעלי חיים ומיני צמחי בר שימשו בהם מרכיב מרכזי, ותכופות הזיקו יותר משהועילו. תמותת הילדים הגיעה בתקופה זו לממדים מבהילים.
גלילי: "גבאי החלוקה שלטו באמצעות ההקצבות הכספיות בכל יהודי העיר האשכנזים. על-מנת לבסס את שליטתם, הם נקטו בעת הצורך באמצעים שמזכירים פשע מאורגן, לרבות מקרה אחד לפחות של נסיון רצח. הם ניצלו את שליטתם בכספי החלוקה כדי להותיר את 5,560 יהודי העיר (בשנת 1871) בבערותם ובפרזיטיותם. אפילו מוסדות סוציאליים שהיו נחלת כל קהילה בזמנם בארץ ובחו"ל, לא קמו בצפת מאימת הגבאים והקנאים שחששו מאובדן שלטונם הכוחני, הבלעדי. לא בית תמחוי, לא חברת לינה, לא חברת עוזר דלים, לא חברת ביקור חלים, וכדומה. הקנאים העדיפו לשמר את הקהילה בניוונה ובבורותה, בעונייה ובפחדיה, עם תוחלת חיים קצרה במיוחד, ושיעור בלתי נתפס של תמותת ילדים".
נס נוסף במאמציו לחשוף את הסיבות לבריחה מצפת הוא נבר בעיתוני התקופה, בספרי זכרונות ותיעוד מן הימים ההם, דובב את שרידי זקני צפת, וגם חשף לראשונה יומנים שכתבו יהודים ומעולם לא פורסמו. גולת הכותרת של מימצאיו היה יומנה המפורט והמדהים של סבתא יוכבד סגל, דודתו האהובה, אחות אימו, שאביה משה רויזנטל היה בין עשרות היהודים שניספו בל"ג בעומר 1911 בהתמוטטות המירפסת במבנה שעל קבר הרשב"י במירון (אירוע טראומתי שבו נכח גם ש"י עגנון, אך הוא יצא ללא פגע). "היומן המופלא של סבתא יוכבד, המתאר בלשון פיוטית את החיים בצפת, נתגלה במקרה דווקא בקנדה הרחוקה, ועצם גילויו לצד הפרטים הרבים שסיפק, היה בחזקת נס נוסף, מסוג הנסים שצפת מלומדת בהם", מתרגש גלילי.
בין יומני וספרי התקופה גילה גלילי גם את הספר 'מצב העיר הקדושה צפת ותושביה האשכנזים' שכתב לפני 146 שנה יהודי צפתי אלעזר רוקח, שהיה אוטודידקט ורכש השכלה בכוחות עצמו, עד כדי שליטה מלאה בעברית (גם זה היה בבחינת הישג נדיר באותם ימים, בהם דיברו יהודי צפת אידיש וערבית) ובגרמנית, כולל היכרות עם הפילוסופיה והספרות הגרמניים.
ביקורתו של רוקח על היישוב הישן של צפת, ובעיקר על נוהג הרבנים להשתלט על כספם של יהודים זקנים וחולים על ערש דווי, חוללה נגדו חרם שהטילו עליו רבני צפת. רוקח נמלט לראש פינה והגיע אף לביירות, אך גם לשם הגיעו רוצחים שכירים שתקפו אותו על-מנת לחסלו, ורק בדרך נס הסתיימה הפרשה בפציעתו בלבד. היה זה נסיון רצח ראשון מסוגו שזממו גבאים היישוב הישן בארץ ישראל של המאה ה-19. נסיון הרצח מתועד בספר נוסף מאותה תקופה, 'ארץ הצבי', שכתב מנחם איילבוים.
חוכמות חיצוניות גלילי מספר שהברון רוטשילד בביקורו בארץ ב-1887, פסח במתכוון על צפת, משום שראה בגבאיה סמל לבערות וחשכת ימי הביניים. הברון, שתחילה ניסה להירתם למען קהילת צפת ושלח אליה את הרופא ד"ר ישעיהו בלידן, לא סלח לקהילה על שגירה מתוכה את הרופא. עוד לפני גירושו הספיק בלידן להקים בית ספר ראשון בעיר, אך הקנאים איימו על ההורים, וכעבור שלושה ימים בלבד, נסגר ביה"ס. במאמציהם לסלקו הושלך לעבר ביתו סיר מלא צואה, והודבקו לו כינוי גנאי: 'דוקטור געצל'. עוד לפני פרשת בלידן, גורשו מצפת שני רופאים, שנשלחו אליה על-ידי קרנות צדקה יהודיות. אומרים שלרופאי האליל של צפת הייתה יד בגירוש, מחשש לתחרות, ויש אומרים שהגבאים גירשו אותם בהיותם שטופים ב'חוכמות חיצוניות'.
גלילי: "הברון הסכים לקבל בראש פינה משלחת גדולה של נכבדי צפת. אך הפגישה הייתה מתוחה. הברון לא חסך שבט ביקורתו על חיי הניוון והחלוקה בצפת, ושאל מדוע הם מונעים הקמת בית ספר בעיר. הגבאים השיבו כי יהודי חייב לעסוק בלימוד תורה ואין להם עניין בחוכמות חיצוניות. הברון הגיב בתוכחה בדברים קשים כגידים, ואף סירב לקבל את מאות הבקשות שהגישו לו אנשי צפת. הפגישה נסתיימה בפיצוץ. לפי עדות אחד המשתתפים, הם יצאו מהפגישה 'מלאי בושה וכלימה'. הברון עצמון החליט לא לבקר בצפת".
גלילי חשף עובדות מצמררות נוספות על חיי הניוון בצפת הקסומה, אבל גם מידע פיקנטי: שיעור בלתי נתפס של תמותת ילדים, לצד פטנטים מופלאים שנולדו מתוך ההסתגרות וההתרחקות מן הציוויליזציה. למשל, תנור בישול ואפיה פרימיטיבי עשוי פח, מעשה ידיו להתפאר של הפחח המקומי סגל 'דער בלעכער' (הפטנט הפרימיטיבי הזה, אומר גלילי, הומצא, כאשר בארה"ב כבר בנו את 102 קומותיו של האמפייר סטייט בילדינג).
אמת פשוטה הוא גם נבר באירועים ייחודיים כמו למשל מלחמת העולם הראשונה בצפת שבמהלכה ניספו ברעב ובמגיפת טיפוס שני שלישים מיהודי העיר (מ-7,500 נותרו 2,500), מבלי שנורתה בה יריה אחת. רבים מהשורדים ברחו לארצות נכר (והגיעו עד ברזיל ואוסטרליה) תוך הפקרת נכסי הנדל"ן שלהם; רעידת האדמה הנוראה של 1837, שבה ניספו למעלה ממחצית יהודי העיר (בין 1,500 ל-2,000, אין תיעוד מדויק); וגם הנציח את טיפוסיה הייחודים של העיר המכושפת: זורבה נהג המונית, ודוכה הקברן שהאריך ימים עד גיל 112, ובהיותו בן 105 צמחו לו מחדש כל שיניו.
גלילי עזב עם הוריו את צפת בהיותו רק בן 8, בשנת 1944. אבל למרות שהוא חי בה תקופה קצרה, היא אינה מניחה לו עד היום. הקשר הנפשי אליה, בכל נימי נפשו, הניע אותו לרכז את מימצאיו המרתקים ב'הבריחה מצפת', שהופיע זה עתה. "כולם חוזרים בסופו של דבר לצפת", הוא מסכם. "האמת הפשוטה היא שאי-אפשר לברוח מצפת באמת. גם אם תברח מצפת, צפת לא תברח ממך"...
עיר מכושפת - ומכשפת.
