אירוע הדמים התרחש ביום חמישי ב-24 מרס 1955. באותו ערב התאספו רוב בני המושב ואורחים בחצר בית משפחת קלימי כדי להשתתף בטקס נישואיהם של זוג צעיר, שניהם בני המושב שמואל קלימי בן 20 ושמחה שמסי בת 17 בסביבות השעה 10 בלילה התפזרו רבים מהאורחים לבתיהם בניהם החתן והכלה, ואילו כ-60 איש נשארו במקום. במרכז החצר העמידו על כיסא מנורת לוקס ומסביב לה המשיכו לשיר ולרקוד לקול צלילי חליל ותוף מזרחיים. בעוד החגיגה נמשכת והשמחה רבה, חדרה למושב חוליית אנשי פדאיון שהסתננו מרצועת עזה במטרה לבצע הרג. לא הייתה זו חוליה שהסתננה למטרת גניבות בסביבות השעה 11 בלילה התקרבו אנשי הפדאיון קרוב למקום החוגגים ובחסות החשיכה הסתתרו מאחורי הלול של הבית השכן משם יכלו לראות את החוגגים שנמצאו במרחק 25 מטרים מהם. לפתע החלו אנשי החוליה להטיל רימונים מטווח קצר לעבר החוגגים וגם ירו בנשק. עדי ראיה מספרים כי נשמעו 2 התפוצצויות, ומיד אחריהן צרור יריות מנשק אוטומטי, רבים נפלו מתבוססים בדמם. האנשים שלא נפגעו החלו לטפל בפצועים, ואילו אחרים רצו להזעיק עזרה. חובשת המושב הוזעקה למקום. כעבור שעה קלה הגיעה למקום המשטרה, ויחידות צבא וגשש מלווה בכלב גישוש יצאו לשטח על-מנת להתחקות אחרי עקבות הרוצחים: מבאר שבע הגיעו אמבולנסים, אשר העבירו את הנפגעים לטפול בבית חולים "הדסה" בבאר שבע. ורדה פרידמן מדריכה חקלאית בת 23 מכפר ויתקין שהייתה בין הרוקדים והייתה קרובה למקום נפילת הרימון נפגעה קשה מרסיסי הרימון בגבה ונהרגה וכ-20 נפצעו. עם שחר הגיעו לזירת האירוע נציגי ישראל בוועדת שביתת הנשק ישראלית -מצרית ומשקיף האו"ם קפטן הייק הבלגי שפתחו בחקירה .כיתת אנשי צה"ל סרקה את השטח ומצאה ליד שיח את נצרתו של אחד הרימונים מדגם מילס. כן נמצאו תרמילים ריקים של רובה סטן. הוגשה תלונה לאו"ם סיפורו של מושב פטיש מושב פטיש שוכן בצפון הנגב ממערב לעיר אופקים. המושב הוקם במרץ 1950 והוא קרוי על שם חורבת פטיש הסמוכה. תחילה יושב בעולים ממצרים שעזבו כעבור ימים ספורים בשל קשיי המדבר וקשיים אחרים. אחריהם יושבו במושב פטיש עולים מתוניס וגם הם נטשו כעבור זמן מה. בהמשך יושבו במקום עולים מפרס, כורדיסטן ועוד. המושב ידע במהלך שנות ה-50 ממספר חדירות של מסתננים אנשי פדאיון מרצועת עזה. כחמישה חודשים לפני פיגוע החתונה ב - 1.11.54, פקדו מסתננים מצריים את המושב ופוצצו בו שני בתים, שלושה שבועות לפני פיגוע החתונה המושב פטיש ערך צה"ל במשך שלושה ימים( 28 בפברואר 1955 עד 1 במרס) פעולת גמול בשם מבצע "חץ שחור" כנגד הצבא המצרי ברצועת עזה, על-מנת למגר תופעת הסתננות חוליות הפדאיון מגבול מצרים. החוליה שתקפה את חוגגי החתונה במושב פטיש הייתה מאורגנת כהלכה ובעלת אופי צבאי והערכה היא שהגיע למטרת הרג לשמו בשליחות הצבא המצרי כפעולת תגמול נגד ישראל בשל מבצע "חץ שחור". יומיים לאחר התקפת הפדאיון הרצחנית על חוגגי החתונה במושב פטיש הגיע למושב לביקור הזדהות דוד בן-גוריון. מספרים שלבן גוריון היה יחס מיוחד למושב פטיש והוא "לקח קשה את הפיגוע". ורדה פרידמן ז"ל אהובה ומוערכת הרוגת האסון ורדה פרידמן בת 23 הובאה למחרת היום, יום שישי (25.3.55) לפני כניסת השבת לקבורה בכפר ויתקין בו גדלה והתחנכה. הוריה ישראל ופרימה פרידמן היו מראשוני כפר ויתקין. ארונה הוצב בבית העם בכפר משם נישא על כתפי חבריה לכיוון בית העלמין המקומי. אחר הארון צעדו תושבי הכפר ותושבי הסביבה. בהלוויה השתתפו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל משה דיין, י. קורן מזכיר תנועת המושבים, ומשלחת של מדריכים ומדריכות בני מושבים ותיקים מבני הנגב. אחרי שירותה בצה"ל, עבדה ורדה זמן מה במשק הוריה, אך בעקבות קריאתו של דוד בן-גוריון לבני מושבים לרדת לנגב וליישבו, התנדבה להדרכה ביישובי העולים בנגב. היא עברה קורס להוראה. הייתה אהובה על חבריה ועל אנשי מושב פטיש. שבועות ספורים לפני מותה עמדה לחוג את יום הולדתה ה-23 ליד הקבר הספידו את ורדה: ח.חרובי מוועד הכפר, א.נחמקין ממדריכי הנגב ונוספים. לאחר מותה נקראו בארץ מספר ילדות בשם ורדה, על שמה של ורדה פרידמן. זיכרונותיה של דליה רסין (בן אשר) בין הפצועים היותר קשה במתקפה על חוגגי החתונה במושב פטיש הייתה דליה רסין (לימים בן אשר) שהייתה באותה עת מורה חיילת במושב פטיש דליה רסין סיימה ב-1954 לימודי הוראה ב"סמינר למורים וגננות על שם שיין" ליד גבעת השלושה וקיבלה תעודת הוראה. כמו ורדה פרידמן נענתה דליה לקריאת דוד בן-גוריון לבני המושבים הוותיקים בכנס שנערך בנהלל, לצאת לנגב לתרום להפרחת השממה ולסייע למושבי העולים הרבים שהוקמו באותן שנים במרחבי הנגב. דליה הצטרפה לצוות ההדרכה במושב פטיש. דליה רסין הייתה בתו של יונה רסין (1947-1902) דמות אגדית רבת מעש, מבכירי מפקדי "ההגנה" שהיה בשנים 1928 - 1933 שומר בכפר יהושע. ובמאורעות תרפ"ט ארגן את השמירה בעמק יזרעאל ועמק זבולון. אביה נהרג בהיותה בת 14, בעת שנסע בשיירה העולה לירושלים בתחילת מלחמת העצמאות. בן 45 היה במותו. על שמו נקרא "מחנה יונה" ורחוב יונה ברמת גן. דליה החלימה מפציעתה בפיגוע במושב פטיש, נישאה לאורי בן-אשר, נולדו ילדים והמשפחה התגוררה בירושלים. לפני כחודשיים בסוף ינואר 2017 הלכה דליה לעולמה והובאה לקבורה בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים. בעלה אורי בן אשר, שלח אלי את זיכרונותיה אותם כתבה ואישר לי לפרסמן. פרק בזיכרונותיה מוקדש להתקפה "הפדאיונים" על חוגגי החתונה במושב פטיש ב-1955. וכך כותבת דליה: "ערב אחד, שבועיים לפני פסח נערכה במושב פטיש חתונתם של שניים מבני המושב, שמואל קלימי בן 20 ושמחה שימסי בת 17. הכרתי את שניהם ממפגשי הלימוד שהיו לנו בשעות אחר-הצהריים והם הזמינו אותי בחום להשתתף בשמחתם. זה היה ביום חמישי, 24 במרס, א' ניסן תשט"ו, ברחוב ה' בבית שניתן לזוג הצעיר. הלילה היה אפל. חלק זה של המושב עדיין לא חובר לרשת החשמל. מנורות הרחוב הפיצו אור קלוש (מהגנרטור)לאחר שהיטבנו את ליבנו במאכלות ובמשקאות יצאנו לרחבה שלפני הבית ולאורה של מנורת קרביד שהוצבה על כיסא, פצחנו בריקודי עם כורדיים מסורתיים. בראש הוביל גבר ובידו המורמת מעלה התנופפה מטפחת קטנה בהירה... אחריו בטור ארוך ומתעגל, יתר הרוקדים. ורדה פרידמן רקדה בהתחלת הטור ואני בסופו. החליל הכורדי הנקרא זורנה השמיע צלילים אופייניים והתוף נתן את הקצב. ההתלהבות הלכה וגברה, רקיעות הרגליים התגברו ותחושת השמחה והביחד הביאו להתרוממות רוח.. ואז בשיאה של ההתרגשות בשעה עשר וחצי בלילה זה קרה. התפוצצות חזקה קטעה הכל. המנורה כבתה וחושך מוחלט השתרר סביב .נשמעו גם יריות מכיוונים שונים. טור הרוקדים נפרם. קולות ירי וצעקות לעזרה פילחו את האפילה הסמיכה נפלתי על האדמה המאובקת. הרגשתי פגיעה ברגל ובכתף והיו לי כאבים חזקים. דם זרם ממקומות שונים בגופי .אנשים שיצאו מהבית הרימו אותי והכניסו אותי פנימה .לשם ולבית שממול פונו עוד פצועים, גונחים ומחפשים את קרוביהם. אחרי כשעתיים הגיעו האמבולנסים והעבירו אותנו לבית חולים "הדסה" בבאר שבע..כשפינו אותי באלונקה לאמבולנס, הגיח מאי שם עיתונאי וניסה לראיין אותי, אלא שליבי לא היה נתון לכך. חששתי לגורלה של ורדה. היא הייתה הראשונה שהועברה לבית החולים בקומנדקר צבאי והייתה לי תחושה חזקה שהיא נפגעה קשה. ורדה המדריכה מכפר ויתקין, הייתה צעירה מלאת חיים, רק בת 23.היא החליטה להצטרף לצוות שלנו ותפקידה היה להדריך את נשות המושב בניהול משק בית ולעזור להם בבעיות הרבות שהיה עליהן להתמודד איתן. כשהגעתי באמבולנס לבית החולים נודע לי שורדה נהרגה. היה לי קשה מאוד לעכל את הבשורה המרה. בבוקר באו החברים עם העיתונים. הכותרות הראשיות בישרו על "חתונת הדמים במושב פטיש".