מבחן בד ל"כותב נולד"

במשך שנים נשאנו אני ואחי התאום בלפור חקק בתפקיד יושב אגודת הסופרים העברים - ותמיד פנינו בסוף הנאום בטקס הסיום לילדים הזוכים במילים "אנו מצפים לכם בהיכל הספרות, אתם דור המחר". אני מביא כאן נאום שנשאתי בתחרות של שנת תשע"ה, איגרת לילדים, ניסיון להסביר להם מה משמעות הכתיבה.

איגרת לילדים:

אתם כּוססים ציפורן, אולי את ציפורן העט/ רוצים לדעת כיצד להחזיק ביד נייר כתיבה לוהט,/ תפוח אדמה חם שרוצה להיכָּתב/ איך מוצאים פשרה בין הסערה לבין השִׁגרה/ כיצד מְריקים את האש שנורֵית בצרורות/ לאותן שורות מסודרות, ישרות,/ איך נותנים מסגֶרת ועידוּן לכל הסערות? בּיראת קודש ובענווה/ אנסה לשַׂרטט כמה עצות על קֶסם הכתיבה: כיצד לכתוב, מה עושים, איך עוברים את מבחן הבּד/ איך הופכים ל"כותב נולד"? הנה אני רואה אֶתכם יוצאים להרפתקה/ יש צליל מוכָּר, אותה צפירה, אותה שריקה:/ כשאתה כותב, כשאת כותבת,/ אתם בתוך קרון קסוּם, בתוך רכבת,/ נכון, זה קצת מוזר להיות שם לבד, להרגיש לבד,/ אבל, זה רגע מיוחד/ אתם מחפשים חלום ישן, שחש קצת אבוּד/ צליל המסילה מרעיד זיכרון גלמוּד/ העיפרון, העט או המקש של המחשב/ מפיחים חיים במשהו קסוּם, שנשמט והתעלף... כשהרכבת חולפת, תראו מקומות, אפילו תהומות,/ שקשוק קרונות, נופים, אתם נסחפים, גם החלומות/ נסו להיזכר עתה בחלום שכמעט נמחק/ נסו לגעת באותו הבהוב ממרחק./ אתם והנייר ומולכם העולם,/ זה קצת מפחיד, אבל זה רגע מושלם/ נכון, מתחיל להיות מחניק, האווירה אש, רעד בנשמה,/ קשה,לא קל, זה להט של תפוח אדמה,/ האותיות הלוהטות נמזגות, טיפה ועוד טיפה/ משהו מתממֵש, זה מה שהלב צִפָּה/ המסך עלה, ולפניכם הצגה מקסימה/ אתם כבר מרגישים כמו שחקנים על הבימה. שחקנים ראשיים, קטרים ברכבת שאין דומה לה/ אתם והעולם בקרוסלה/ זו רכבת מכושפת, מסתובבת/ הדף והעט...והעיפרון...רחש המילים,/ בימה שרצפתה מקפצת על גחלים/ זה מסע קסום, מפותל, מהמם,/ משחק החיים שלכם מול עצמכם:/ שחקו בלי טקסט מוכן,/ אתם מדברים אל השורות בגובה השולחן,/ התייפחו, צחקו, דַבּרו, התוודו בּלב נרגש,/ במבחן הבּד הזה כל אחד כוכב שנולד/ כל רגע מחדש... זו חרות המשחק, להיות אַת, להיות אתָה עצמך,/ וזו המחויבות לחשוף כל סדק וּמבוכה./ געו בקליפה הלוהטת, התקרבו לניצוץ, ללֶהבה,/ השורות יקבּלו אֶתכם אל לבָּן באהבה,/ זו הכּוויה, שיש בה מן הלב הבּוער/ אל תנסו להיות דוברים של משהו אחֵר,/ גם לא של איזה כלל,/ כתבו את הנפש, געו בגץ שממריא אל על,/ כתבו את האמת הפרטית, הבלעדית./ השורות האישיות ביותר הן השירה האמתית,/ קול הכתיבה מעיר ציוץ שהיה נאלם/ הסיפור האישי נוגע עכשיו בכולם. אגדה נרקמת עם קסם חם,/ כשיקראו אותה, רבים יראו בּה את עצמם./ ובאיזה יום, ביום רחוק אחר,/ החלום הזה ישוב ויסחרר/ זה דחף שלָעד אינו מוותר... לעתים תביטו ממרחק כאילו צפיתם במחזה/ ותשאלו בתדהמה: האם אני כתבתי את זה?..../ ולרגע הכל ייראה רחוק בקצה החוף/ אולי תרצו לשנות את הסוף.../ ואל תתפלאו אם היד הרועדת תמחק משהו ותמשיך.../ כי יצירה היא דרך, והיא גם תהליך. מתי הייתי ברכבת, מתי כתבתי מילים כאלה?/ כן, הכּתיבה היא סוג של פֶּלא/ יש התרגשות מעוצם החוויה,/ ויש הרֶטט של השחרית ההומייה/ אכן בראתֶם משהו שלא היה! והלב רועד, זו רכּבת הרים שלא עוצרת/ גם התחנה הסופית אינה סוף הסרט/ בכל פעם שתחושו בחלון ובלב סערה/ זַנקו אל הרכּבת ואל תיצמדו לַשִגרה/ הקטָּר הוא שלָכם, הדף שוב יצפה.../ לכו בעקבותיו אל הרגע הקסום, שלא ירפֶּה.