האם הארץ הייתה ריקה

בחברה הישראלית ועוד לפני כן התנהל ויכוח על תיזת "הארץ הריקה" של התנועה הציונית. השאלה אם הארץ הייתה ריקה או לא תלויה בשאלה של כושר הנשיאה של הארץ. כיום חיים בתחומי מדינת ישראל למעלה מ-8,000,000 תושבים ועדיין יש אזורים בהם ניתן להתיישב. כושר הנשיאה לא רק בהיקף האזורים הפנויים אלא גם ברמת הכלכלה והטכנולוגיה. מחקרים מוכיחים שבשלהי המאה ה-19, כאשר החלה הפעילות ההתיישבותית של התנועה הציונית, היו בארץ בין 650,000 ל-700,000 תושבים. אבל, מתברר שהיו בארץ אזורים רבים ריקים או דלי אוכלוסייה. עד 1945 גדלה האוכלוסייה ל-1,750,000 ועדיין נותרו אזורים רבים פנויים לאיכלוס, כפי שהוכיחה מדינת ישראל. דוד גרוס ויהושע בןאריה סקרו את אזורי הארץ בשלהי המאה ה-19 והגיעו למסקנה שבראשית התחדשות ההתיישבות היהודית בארץ היו בה אזורים רבים ריקים או דלי אוכלוסין.

א. חורבן ונטישה של כפרים וירידה במספר התושבים

דוד גרוסמן חקר את תופעת החורבן והנטישה של יישובים כפריים בין ראשית התקופה העות'מאנית במאה ה-16 ולבין המאה ה-19. אבל, תהליך הנטישה החל זמן רב לפני הכיבוש העות'מאני. ראשיתו של התהליך הייתה בעת הכיבוש הערבי-מוסלמי של הארץ בין 640 ל-1099. בתקופת הכיבוש הערבי-מוסלמי הצטמקה אוכלוסיית הארץ באופן משמעותי. מכ-3,000,000 בעת הכיבוש לכ-470,000 בעת הכיבוש הצלבני ב-1099. גם מספר היישובים ירד מלמעלה מ-2,000 בתקופה הנוצרית-ביזנטית לכ-50%. מספר התושבים והיישובים המשיך לרדת גם בתקופה הממלוכית שנמשכה בין 1260 ל-1516. על-פי מיפקד האוכלוסין העות'מאני הראשון ב-1525/6, זמן קצר לאחר כיבוש הארץ מידי הממלוכים, היו בארץ ישראל המערבית כ-126,000 תושבים והארץ הייתה שוממה. מתוך מחקרו מתברר שהיקף החורבן והנטישה בתקופה העות'מאנית היו משמעותיים ביותר. באזור מרכז הארץ והדרום הייתה נטישה של 131 כפרים ובאזור הצפון חרבו או נינטשו כ-79 כפרים. הסופר האמריקני מרק טווין ביקר בארץ ב-1867 והמשפט המרכזי בתיאור שהוא כתב על הארץ היה: "ארץ שוממה שאדמתה עשירה למדי, אלא שכולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל". ב-1865 נוסדה באנגליה ה"קרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל" והיא ערכה ערכה מחקרים ארכיאולוגיים, היסטוריים, גאוגרפיים ואתנוגרפיים. הסקרים נערכו בין 1871-1878, ובעקבות הסקרים הוכנה מפה בקנה מידה של 1 ל-63,000. מסקנת הסקרים הייתה שהארץ הייתה דלת אוכלוסין. עמק יזרעאל ובקעת הירדן היו שוממים. בעכו היו חלקים שלמים ריקים מאדם.

ב. ארץ דלילת אוכלוסין

בדיקה של תפרוסת היישובים על-פי מחקרו של בן אריה מראה שהיו אזורים רבים ריקים מיישובים: בסנג'ק ירושלים החלק המזרחי, המדברי היה ריק מאוכלוסייה. הריכוז העיקרי היה בחלק ההררי. בסנג'ק עזה האזור הכפרי של מישור החוף היה דל אוכלוסין. החלק המזרחי ריק לגמרי וריכוזי היישובים היו בצפון ומערב הסנג'ק. יישובי הקבע היו ברובם קטנים ומיעוטם בינוניים וגדולים. בסנג'ק עכו החלק המזרחי של מישור החוף, עמק יזרעאל, בקעת הירדן והחולה גוש כורזין והחלק המזרחי של הגליל התחתון לא היו מיושבים. ריכוזי הכפרים היו בגליל התחתון המערבי ובאזור ההררי. בסנג'ק שכם הריכוז העיקרי של היישובים היה בחלק ההררי ובמורדות לבקעת הירדן ובשפלת החוף לא היו יישובים. בסנג'ק שכם היו המורדות לבקעת הירדן וחלק ממישור החוף שנכלל בסנג'ק ריקים מיישובים. הריכוז העיקרי היה באזור הררי. דוד גרוסמן קבע שהאזורים ההרריים היו צפופי אוכלוסין בעוד שהעמקים היו דלי אוכלוסין בשל בעיית ההצפות של הנחלים שיצרו ביצות וגרמו למלריה שהבריחה תושבים מאזורים אלה. אזורי הצפיפות הנמוכה היו עמק החולה, בקעת הירדן, עמק בית שאן, עמק יזרעאל, עמק זבולון, פאתי הכרמל ורמת מנשה. מהכרמל דרומה אזורי דלות האוכלוסייה היו בקו ישר מהשרון עד אזור גדרה. האזורים המדבריים היו אף הם דלי אוכלוסין. באזורים דלי האוכלוסין הייתה הצפיפות 10 נפשות לקמ"ר בעוד שבאזורים הצפופים הממוצע היה 29 נפשות לקמ"ר.

ג. ההגירה הערבית והמוסלמית לארץ

דוד גרוסמן חקר את השינויים במצב היישובי במהלך התקופה העות'מאנית והגיע למסקנה שבצד תופעת החורבן והנטישה היו גם מאמצים לשיקום יישובים שנינטשו או חרבו ואף הוקמו יישובים חדשים בשלהי התקופה העות'מאנית. באזור המרכז ודרום הארץ שוקמו 37 כפרים והוקמו 86 כפרים ו-26 חוות. באזור הצפון הוקמו 38 כפרים חדשים ו-36 מתוך אלה שחרבו או נינטשו שוקמו. היישובים החדשים היו מרוכזים בעיקר בעמקים ובמישור עכו. אבל, עיקר האיכלוס של היישובים החדשים בא כתוצאה מגל הגירה מארצות ערב והאיסלאם. מתוך 525,000 מוסלמים שהיו בארץ ישראל המערבית ב-1914, 50% היו מהגרים חדשים ו"הוותיקים" היו ברובם צאצאי מהגרים שהגיעו ברובם במשך המאה ה-19. הכפרים - האוכלוסייה הכפרית מנתה על-פי הנתונים של באקי356,400, של גוטהיל 333,700 ועל-פי הנתונים של בן אריה כ-267,2000. זה לא סופי כי זה על-פי חישוב שלי. להוסיף גרוסמן באזור ירושלים כללה 65,964 נפש. באזור עזה כללה 66,196 נפש. אזור עכו - 47,261 אזור שכם- כ-79,850 הורדתי את שכם. לא מצאתי את ג'נין בן אריה בדעה שבשנות ה-1870 היו בארץ 700 כפרים לעומת 900 עד 1,000 במאה ה-16, על-פי מחקרו של אמנון כהן. במתצרפליק של ירושלים שכללה את סנג'קי ירושלים ועזה היו 282 יישובים כפריים. בסנג'ק עכו היו 162 כפרים ובסנג'ק שכם היו 224 כפרים. הנתונים של קינה לא כללו הבחנה בין יישובים כפריים לעירוניים. ה"קרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל" בדקה, בין השאר, את גודלם של הכפרים והגיעה למסקנה ששטח הכפרים היה 100 מ' על 150 מ'. כלומר, לא יותר משתי שורות בתים. מספר תיירים אנגלים, גרמנים ואמריקנים ביקרו בעמק יזרעאל במחצית הראשונה של המאה ה-19. הם מצאו אוכלוסייה כפרית-בדווית מצומצמת, החיה בבקתות בוץ עלובות, ותיארו את המקום כמלא ביצות, בלתי מעובד ברובו, המשמש שדה מרעה לעיזים וכבשים ומופקר לפלישות שבטים בדווים מעבר הירדן. באמצע המאה ה-19 היו בעמק כתריסר ישובים ערביים, אבל הפלאחים אינם בעלי האדמה אלא משפחת סורקוס הנוצרית מביירות. ב-1884 הייתה רק 1/6 מקרקעות העמק מעובדת.