דוד, הלנה, מוניטיפיורי

"לך לך" ציווה הקב"ה את אברהם אבינו, ובכך הפך אותו לחוליה הראשונה בשרשרת הדורות של העם היהודי. כמה עשרות שנים לאחר מכן, מצווה הקב"ה את אברהם להעלות לעולה את בנו יצחק. המיקום לא נמסר, אך המדרש מספר שמדובר בהר-הבית. מעשה זה היה הצעד הראשון של הפיכת הר המוריה, מקום מושבו העתידי של בית המקדש, לאתר החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית. עד מעשה העקידה, היה הר המוריה מקום משמעותי להיסטוריה האנושית כולה (משם נברא העולם, נברא האדם הראשון ועוד). העקידה הפכה את ההר לבעל משמעות ייחודית לעם היהודי. צעד משמעותי נוסף היה כיבוש ירושלים על-ידי דוד. במעשה זה, הפכה ירושלים לעיר הבירה של ממלכת ישראל. כיבושה של ירושלים הביא לביסוס מלכותו וממלכתו של דוד, והניחה את היסודות לבניית בית המקדש. צעדים אלו, הם שהפכו את הר-הבית למקום החשוב ביותר ביהדות. אירוע זה הוא כה משמעותי שגם לאחר 2,000 שנות גלות, יהודים בכל העולם מתפללים כל יום לא רק לכיוונה של ירושלים, אלא לבנייתה ולתקומתה הדתית.

"אני נרגש יותר לצעוד פה מאשר כשצעדתי על הירח", אמר ניל ארמסטרונג כאשר ביקר בכותל הדרומי ונאמר לו שישו צעד באותו מקום. מציאת המקומות הקדושים לנצרות, הפכה את ירושלים לעיר נוצרית ולמוקד עלייה לרגל של מאמינים רבים. הקיסר קונסטנטינוס הראשון הוא דמות מרכזית בביסוס הנצרות והפיכתה לדת נפוצה כל כך. מסופר, כי באוקטובר 312 בשעה שצעד עם חייליו, ראה קונסטנטינוס בשמים גביע של צלב ביחד עם ההודעה "בסימן זה תנצח". תחילה לא הבין קונסטנטינוס במה מדובר, אך בלילה נגלה אליו ישו ואמר לו להתקין את הצלב על מגיני לוחמיו. למחרת, הורה קונסטנטינוס להתקין את צלב ה"כי רו" ויצא לכבוש את רומא. שנים לאחר מכן, שלח קונסטנטינוס את אמו הלנה לזהות את המקומות הקדושים לנצרות בירושלים. היא הצליחה לזהות מספר מקומות קדושים לנצרות, בהם את גבעת הגולגולתא בו נצלב, נקבר וקם לתחייה ישו (כנסיית הקבר), המקום שבו עליה ישו השמימה (כנסיית העלייה), את מקום מותה וקבורתה של מריה אמו של ישו, את המקום שבו ישו נולד בבית לחם (כנסיית המולד) ואת שרידי הצלב המקורי. מציאת אתרים אלו הביאה לפיתוחה הדתי והכלכלי של ירושלים. מציאות שבה עולי הרגל רבים באים לבקר במקומות הקדושים, חייבה הקמת אכסניות רבות, בתי מחסה, חנויות מזכרות ועוד. אתרים רבים שנבנו בעקבות תגליותיה של הלנה קיימים עד היום, ותגליות אלו הם שהפכו את ירושלים לעיר חשובה ביותר עבור נוצרים מכל העולם.

באיסלאם מכונה ירושלים "אולא אל-קבלתיין" – כיוון התפילה הראשון. בניסיון למשוך את היהודים לאיסלאם, קבע מוחמד את ירושלים ככיוון התפילה. לאחר שראה שהיהודים לא מתאסלמים ושהכעבה במכה משמעותית יותר, החל מוחמד במאבקים אלימים נגד שבטים יהודיים בחצי האי ערב עד כדי גירושם או השמדתם, וקבע את מכה ככיוון התפילה. ירושלים נשארה בקדושתה עבור האיסלאם, לא רק ככיוון התפילה הראשון, אלא כעיר שממנה עלה מוחמד לשמיים. לפי המסורת המוסלמית, מוחמד ערך מסע לילי למסגד הנעלה (הר-הבית) על סוסתו אל-בוראק, קשר אותה לכותל המערבי ועלה לשמים ביחד עם המלאך גבריאל. שם, קיבל את מצוות התפילה ואת הקביעה כי מכה יהיה כיוון התפילה. בתקופתו של עבד אל-מלכ בן מרואן, שליט מבית אומיה, נקבע שירושלים הוא מקום המסגד אליו הגיע מוחמד. לפי הסברים מאותה תקופה, ההחלטה על קביעת הר-הבית כמסגד זה נועדה למנוע הגעת תושבים למכה, בה שלטו באותה עת מורדים שהתנגדו לשלטון בית אומיה. הסבר מאוחר יותר גורס, כי בניית מסגד אל-אקצה וקביעתו כקדוש למוסלמים, נעשתה בשל התחרות של האיסלאם מול הנצרות, תוך ניסיון מחד למנוע ממוסלמים לבקר בכנסיות ומאידך - לגרום לנוצרים להתאסלם. קדושתה של ירושלים בעיני האיסלאם הביאה לכיבושה במאה השביעית. במשך השנים, ירושלים עברה ידיים בתוך האיסלאם ומעמדה השתנה תדיר. השלטון המוסלמי בירושלים בנה אתרים מוכרים כגון חומות העיר העתיקה וכיפת הסלע. כיום, בעיני האיסלאם מעמדה של ירושלים מבוסס כאשר היא העיר השלישית בקדושתה אחרי מכה ומדינה. במשך מאות שנים שלט האיסלאם בעיר, וחזרת היהודים והתבססותם נראתה בעיניהם כדבר פסול הפוגע בדתם, שיש למנועו בכל מחיר.

עד אמצע המאה ה-19, השתרעה ירושלים בשטח שבין חומות העיר העתיקה. שהייה מחוץ לחומות, בעיקר בלילה, נחשבה כמסוכנת בעיקר בשל כנופיות השודדים שפעלו באזור. הצלחתם של היהודים בבנייה מחוץ לחומות, דבר שהביא למודרניזציה של ירושלים, נובעת מפעילותו של משה מונטיפיורי. מונטיפיורי, בנקאי אנגלי יהודי, פעל רבות לטובת יהודי העולם. פעילותו הנודעת ביותר היא תרומתו הרבה לקיומן של קהילות בארץ ישראל. הרקע היה ביקורו הראשון בארץ, כאשר ראה את רמת החיים הנמוכה בה חיו יהודי ירושלים. לאחר ביקור זה הקדיש מונטיפיורי את תשומת ליבו לשיפור מצבם של היהודים. תחילה חשב מונטיפיורי כי הפתרון ליהודי ירושלים הוא עבודת אדמה. לאחר שניסיונות אלו נכשלו, הוחלט על הקמת שכונת משכנות שאננים. שכונה זו, שהוקמה בשנת 1860, היטתה את הכף לטובת העיר החדשה שהלכה ונבנתה. בשנים שלאחר מכן, נבנו שכונות רבות מחוץ לעיר העתיקה. דבר זה הביא לפריחתה של ירושלים המודרנית ולמעשה הפך אותה לעיר שהיא היום.

יום לאחר שחרור ירושלים, כתב אפרים קישון פיליטון הפונה לחוסיין מלך ירדן. לדבריו, כל מה שקרה בישראל מתחילת שנות ה-60 ועד ששת הימים, נועד כדי לשחרר את העיר העתיקה. "אנחנו נורא רצינו בירושלים השלמה. זה אצלנו עניין של כבוד מזה אלפיים שנה", הסביר. זמן קצר לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, חתמו חוסיין ונשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, על הסכם הגנה. הצבא הירדני היה נתון תחת פיקוד מצרי, וניתנה ערובה מצרית להגנה על ירדן במקרה של תקיפה ישראלית. לפני פרוץ המלחמה ואף אחריה, ישראל העבירה מסרים לירדן לא להשתתף בלחימה. בשיחת הטלפון המפורסמת בין נאצר וחוסיין ביום השני למלחמה, טען נאצר שחיל-האוויר המצרי תוקף כבר שעות את ישראל, למרות שבפועל חיל-האוויר המצרי הושמד יום קודם לכן. אמירה זו דירבנה את חוסיין לתקוף את ישראל, דבר שהביא לתקיפה ישראלית נגד הכוחות הירדנים בשטחי יהודה ושומרון וסוף המעשה ידוע לכל. בפעם הראשונה אחרי כמעט 1900 שנים, חזרה ירושלים השלמה לשליטה יהודית.