סוד קיסמה של ההצגה "הקומה השלישית" הוא בשילוב הכה מתואם בין משחקם הנוקב, המקצועי והכה משכנע של יונה אליאן-קשתאילן דר הוותיק כבעלה המנוח החוזר ומופיע בדימיונה ומלווה אותה בכל הקורה ל,; וממשחקו הכה מהפנט, מלא החום והרגש של יורם טולדנו, שמצליח לשנות כליל את חייה של השופטת; ומחבורת הצעירים הכה תוססים, רעננים במשחקם הטבעי; כשאת כל זה מנווט בימאי הבית של בית לסין, הצעיר והמוכשר ברמות גלעד קמחי, עם שתי הבימאיות הצעירות אלה ניקולייבסקי (הבת-של חגית) ומאיה ניצן (בתו של עמרי). הסטאז' שהן עושות אצלו, כה מבריק, ובולט, במיוחד בשילוב הרגעים הסוריאליסטיים, בהם המנוח נוכח על הבמה, ומייעץ לאלמנתו כיצד לנהוג ברגעי המשבר שצריך להוריד את הכובע למראה היצירה, מה שמוכיח זאת במבחן התוצאה . כשלתוך כל אלה נמסכת הופעתם רבת התנועה והזמר של קבוצת הצעירים מפגיני תנועת המחאה של 2011, "צדק חברתי" (תנועה שלא הביאה שום בשורות בעצם קיומה, ודעכה כלא היתה): כך יפעת מאור הבלונדית התמירה משכנעת הן כמפגינה והן כשוטרת העוצרת את המפגינים, אביב פנקס כמותה כמפגינה גם מכמירה ונוגעת ללב כ-אסיה, בת זוגו של בנה של השופטת, אדר (אור בן מלך, שמרוב התרגשות בולע את מחצית המילים) . כך מרשים ישראל קוז'ינסקי (קוז'ו בפי חבריו) שבלט מאוד כבר בעת לימודיו בסטודיו יורם לוינשטיין, וכן אבי סרוסי כמפגין וכעורך הדין לייבוביץ, שנחן ביכולת תנועה וקצב, מעין רחמים שהתבלט כ-ישי וכשופט ודניאל מייזלר כמפגין וכקטיגור. את כל חבורת הצעירים בישל מעצב התנועה היצירתי עמית זמיר הצעיר - לקטעים שתפסו את תפקיד שינוי חלקי התפאורה החכמה, והפכום לחלק מהיצירה בקומפוזיציה של תנועתם. הוא כשרון-על שלראשונה נראה בדפוס תנועה כזה. אם נגלה את התפתחות הדרמה החברתית לחשיפת הדרמה האנושית הכה נוגעת ללב, ובהמשך את פתרון הבעיה בסופה, כשהקהל יוצא שמח וטוב לב - נקלקל לכם. לכן, עדיף לחזות בהצגה בת' בית לסין, ולהבין את מהות הסיפור של אשכול נבו, להתמזג עם משחק כל השחקנים המשובחים, לצלילי המוזיקה שעיצב בטוב טעם רועי ירקוני (מלהקת"נקמת הטרקטור"), מהתפאורה המינימליסטית והכה חכמה של שבעה ספסלים שעיצב שי אהרון, שלובשת ופושטת צורה לפי הצורך ושינוי הלוקיישן כי מגיע לקהל להינות ולצאת מסופק מהצגה מקסימה זו.