האמת חייבת להיאמר שבעשורים הראשונים למדינת ישראל לא ניתן למוזיקה הישראלית המקום הראוי לה בנופה של התרבות הרשמית, וכי במידה מרובה משקף גורלה את סיפורו של ציבור-מאזינים נרחב למדי, שקולו הודר, משום מה, מן השיח הציבורי.
היום (8 ביוני) נפתחת במוזאון אשדוד לאמנות תערוכת "זמר בודד הוא הלב", כספתח לפסטיבל מדיטרנה לתרבות ים-תיכונית, והיא מגוללת את סיפורה של המוזיקה המזרחית בארץ, מאז קום המדינה ועד פריצתה לזרם המרכזי של המוזיקה הישראלית בשלהי שנות ה-90 של המאה החולפת.
למען הגילוי הנאות, ראוי להודות שהתערוכה אינה מבקשת להגדיר "מוזיקה מזרחית", אלא נועדה בסך-הכל להצביע על כמה מההיסטוריות והמיתולוגיות הבונות אותה. לצורך כך היא יוצאת למסע בין תופעות מוסיקליות ייחודיות לבין דמויות-מפתח בפנתיאון המוזיקה.המזרחית.
מהשוליים למרכז בסופו של דבר מסתבר כי מבצעים ונגנים, מלחינים ומעבדים, מפיקים ומועדונים - כל אחד מן האנשים ומן המקומות האלה מוסיף אבן לפסיפס מפואר, שהצליח להניע את הקהל המוסיקלי המזרחי מן השוליים אל המרכז.
התערוכה עצמה בנויה כסיפור המתפתח בסדר כרונולוגי, החל בהגירתם לישראל של מוסיקאים, בעלי שיעור-קומה, מארצות מוסלמיות בשנות ה-80 של המאה החולפת, ועד לרגע שבירת "תקרת הזכוכית" בתעשייתה של מוזיקה זו, עם הצלחתו המטאורית של אייל גולן.
כך או אחרת, ברור למדי שהתערוכה מצביעה על חשיבות תרומתהה של המוזיקה המזרחית לסיפור הכללי של התרבות הישראלית., כשדה שמלכתחילה שילב "גבוה" ו"נמוך", מסורתי וחדשני, פיוט ופופ. בימים שבהם ישראל מדברת רב-תרבותית,, אך נעה בעקביות לעבר הפרדה ובידול - מוזיקה מזרחית, על שלל-גווניה, מסמנת אפשרות ליצירה של "גם וגם", ובמובן זה היא משקפת ביטוי של ים-תיכוניות עשירה, המושתתת על חליפין בין תרבויות. ברוח זו מוצגים בתערוכה, ללא שום הירארכיה, קטעי-ארכיון ופריטי-פופ וממוביליה, לצד יצירות של אמנים ישראלים עכשוויים.
