לפני קום המדינה בשנות ה-40 פעלה בשטח המחנה, מוקפת פרדסים, מטוויה ערבית גדולה. שנקראה "גולדן ספינדל" (מטוויית הזהב). היה זה בית חרושת משוכלל לייצור אריגים ותפירת בגדים שהוקם בהשקעה גבוהה. המטווייה, כללה שני אולמות ייצור גדולים, שני מחסנים לחומרי גלם ושני בנייני מִנהלה, למקום הובאו מכונות חדישות שנקנו בחו"ל. עשרות רבות של פועלי ייצור מהכפרים באזור ואף מסוריה הגיעו והועסקו כאן בשלוש משמרות. כידוע בתקופה שלפני קום המדינה שכנו באזור כפרים ערביים כמו בית דג'ן( כיום בית דגן), אֶל-חֵ'ירִיָּה, (צומת מסובים), א-ספירייה (כפר חב"ד), כפר עאנה סאקיה (אור יהודה) ועוד. הנהלת המטווייה שכנה בבית אבן שקיים עד היום במרכזו של מחנה בית דגן. אחד מבעלי המטווייה היה אחמד אבו לבן, איש אמיד בעל השפעה תושב יפו, שהיה חבר מועצת העיר יפו וחבר הוועדה הלאומית ביפו. ביולי 1948 כחודשיים לאחר הכרזת המדינה נעצר אחמד אבו לבן ביחד עם אחיו וכמה מחברי הוועד ביפו לאחר שבחיפוש שערכו כוחות הצבא בבית הוועד ביפו "נמצאה כמות נשק". על-פי מחקרו של ד"ר אסף פולת, רופא שחוקר אירועים ומבנים היסטוריים עם התמקדות באזור בית דגן והסביבה. מבני המטווייה במחנה בית דגן שימשו בשנות ה-40 כמפקדה וכמקום שהות לאנשי כנופיות ערביות. עם התחלת מאורעות תש"ח וההידרדרות במצב הביטחוני באזור פסקה פעילותה של המטווייה. במבני המטווייה השוממים התמקמו חמושים ערבים אנשי כנופיות בפיקודו של של חסן סלאמה, מפקד הכנופיות הערביות במחוז לוד שהגיעו לכאן על-מנת להשתתף בהתקפות על בית הקרן הקיימת (בית שוגרמן), מוצב יהודי זה ששכן כ-500 מטר בלבד מערבית למבני המטוויות, אויש על-ידי אנשי פלמ"ח וההגנה כדי להגן מפני התקפות והפגיעה כנגד התחבורה היהודית שעברה בכביש. בחודש מאי 1948 כבשו הכוחות היהודים במסגרת "מבצע חמץ" את מצודת המשטרה הבריטית ליד צומת בית דגן שננטשה על-ידי הבריטים שעזבו את הארץ ונתפסה לזמן קצר על-ידי לוחמים עירקים. הכוחות היהודים בסביבה הגיעו גם למטוויה הסמוכה למצודת המשטרה ומצאו אותה נטושה, כשחלק מהמכונות ניצבות עדיין באולמות הייצור.

בתקופת מלחמת השחרור וזמן קצר לאחר המלחמה פעלה בשטח מחנה בית דגן יחידה לתיקוני רכב של חיל התחבורה ותוקנו בו רכבים ומשוריינים. האנגרים הגדולים במקום ששימשו את המטווייה עד לא מכבר לאולמות יצור לאריגי בד הפכו לסדנאות לתיקון רכבים. ב-11 בינואר 1949 הפכה סדנת התחבורה בבית דגן, בהוראת המחלקה לתפקידים מיוחדים במטכ"ל, ליחידת במ"ב 684 (בית מלאכה בסיסי) בתחילה בוצעו במקום תיקוני רכב א' (טנדרים, משאיות ומכוניות נוסעים), והוקמו שם נגרייה, רפדיה ומצבעה. באפריל 1949 כבר פעלו בשטח מחנה בית דגן לא פחות מארבע סדנאות בהם עבדו כ-130 בני אדם - קצינים, נגדים, חיילים סדירים ואזרחים עובדי צה"ל - ביניהם עולים שזה עתה באו לארץ. בשנות ה-50, זו הייתה סדנת העבודה הגדולה בצה"ל שכללה יותר מ-1000 עובדים, חיילים ואזרחים, ביניהם עולים חדשים וגם ערבים שגויסו מבין השבויים שנתפסו במלחמה (ויש מהם שהמשיכו לעבוד במחנה עשרות שנים אח"כ), בהמשך שונה שם היחידה בבית דגן ונקראה במ"ב 681 (בית מלאכה בסיסי). בתקופת מלחמת סיני תוקנו והושמשו כאן גם טנקים ומשוריינים. בשנות ה-60 פותחו במחנה בית דגן אמצעי ראיית הלילה הראשונים של צה"ל. בתחילת שנות ה-70 שונה שם היחידה שוב ונקראה למש"א 7100 (מש"א-מרכז שיקום ואחזקה). בזמן מלחמת יום כיפור בשנת 1973 הותקנו בבסיס משגרים לטילי העורב (טאו) שהגיעו אז בפעם הראשונה לצבא במשלוח החרום מארה"ב. היחידה גם שיקמה במהירות מנועי טנקים פגועים שהגיעו משדה הקרב. לקראת שנת 2000 הועברו כל פעילויות המחנה למקומות אחרים והוא נעזב סופית בשנים 2000-2001. ומאז ועד היום מזה כ-16 שנה עמד שומם ונטוש. אופי הפעילות במחנה בית דגן וייצור ותחזוקת חלפים וכלים צבאיים לאורך שנים גרמה לך שאדמתו במשך השנים, זוהמה מאוד בדיקות שנערכו במקום העלו זיהום קרקע גבוה. מאז ננטש הבסיס בתחילת שנות ה-2000 הפך הוא לפרוץ ולמזבלה של ערימות פסולת וחומרי בניין, בשעות הלילה שימש המקום כמקום מפגש לזונות ולקוחותיהם. סיירתי בשטח מחנה בית דגן כמה פעמים לאחר שנינטש על-ידי צה"ל ודיווחתי בכתבה על ההזנחה במקום. בנוסף עיינתי במחקרים ובארכיונים על עברו ההיסטורי של המקום, גם בשל היותי חובב היסטוריה, אבל בעיקר כי המקום הוא למעשה אחד מנופי ילדותי, שכן נולדתי וגדלתי במושב השוכן לא הרחק ממחנה צה"ל בית דגן, ואחד מתושבי המושב אף עבד כאזרח עובד צה"ל במחנה. אני זוכר כילד את ההילה והמסתורין סביב המחנה, שהיה מוקף חומת אבן גבוה וגדרות ולא היה ניתן לראות מה מתרחש בתוך הבסיס, דבר שהגביר את המסתורין סביבו. שמועות התהלכו פה ושם במושב בו גדלתי כי במחנה מייצרים חומרי קטל הרסניים.

נכון לאתמול (12.6.2017)במתחם שטח מחנה בית דגן נותרו שורה של מבנים היסטוריים. סיירתי אתמול (12.6.17) בשטח מחנה ראיתי חלק ממבנים אלה. מבנים אלה או לפחות חלקם צפויים להרס בימים הקרובים וכדאי שהמועצה לשימור אתרי מורשת תהיה עם היד על הודפק. מבין המבנים ההיסטוריים שלושה בולטים במיוחד. האחד נמצא בצפונו של המתחם. זהו מבנה אוריינטלי עם קשתות בסגנון בניה ערבי. לא ברור לי למה שימש ומתי הוקם אבל ככל הנראה על-פי התרשמותי מדובר במבנה בן כ-100 שנה. מבנה נוסף במחנה הוא מבנה אבן בו שכנה כנראה הנהלת המטווייה. מבנה היסטורי נוסף הוא מבנה מנדטורי ששימש כבניין מפקדה של מחנה צה"ל. בזמנו, לפני מספר שנים, בעקבות סיור שערכתי בשטח מחנה בית דגן, פניתי לטל בן-נון, מנהלת מחוז המרכז במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, בבקשה לדעת האם במועצה לשימור אתרים, מודעים למבנים ההיסטוריים בבית דגן ואם כן מה נעשה לגבי שימורם. טל בן נון השיבה וכתבה לי מכתב תשובה בתאריך 20.2.2013 וזה לשונו: "כבר שלוש שנים שאני מנסה לטפל בבסיס הנטוש הזה. אני מכירה בו כל מבנה וכל פינה וסיירתי במקום כמה פעמים כולל עם המשרד לאיכות הסביבה. אני יודעת על התוכניות למחלף וביקשתי מהמשרד לאיכות הסביבה לדרוש במסגרת סקר השפעה על הסביבה שהם דורשים לבקש גם תיעוד היסטורי של המבנים. במקביל בדקתי במנהל מקרקעי ישראל את מצב הבעלות על המקום והסתבר לי שכרגע בשל בדיקות שהעלו זיהום קרקע גבוה במקום יהיה קשה לשווק את האדמה שם מפני שצריך לערוך ניקוי... ברור שיש שם גם מבנה אחד מתקופה מוקדמת יותר אבל שאר המבנים הם כנראה מתקופת המנדט. כותבת עוד הגב' טל בן-נון: "מעבר לצילומים שאני צילמתי את המקום אין לי מידע נוסף. אני משוכנעת שיש מה לשמר שם, ולכן אני עם היד על הדופק בכל נושא התוכניות המקודמות"