על שׁוגים ושׂוגים

בלשוננו כיום, כמו גם בלשון המקרא, השוגה הוא זה אשר חוטא בשגגה, שלא מדעת. עם זאת, מספר היקרויות בתנ"ך מטעינות את הפועל שגה במשמעות חמורה של חטא בזדון על-ידי זיהוי השוגים עם הזדים: גָּעַרְתָּ זֵדִים אֲרוּרִים, הַשֹּׁגִים [סרים, סוטים, מתרחקים] מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ. (תהילים קיט:כא) סָלִיתָ [רמסת] כָּל שׁוֹגִים מֵחֻקֶּיךָ כִּי שֶׁקֶר תַּרְמִיתָם [ערמתם]. (שם שם:קיח) בפסוקים אלה מתגלה קשר היוחסים המובהק בין השוגים מראשית הימים, שר הים וגליו שהבורא סלה (רמס), לפי אפוס הים המורד ¹, לבין השוגים בזמן ההווה, ערמומיים כנחש, הסוטים מחוקי האל ומצוותיו. בים הסוער הקים האל הבורא מסלול (סלל/סלה) שהוביל אל היקום הנברא. הקשר עם הפסוקים הבאים שבהם מופיעים שוב הזדים יבהיר את זיקת הים המורד למרד אויבי האל החוטאים בזדון: וּפָקַדְתִּי עַל תֵּבֵל רָעָה וְעַל רְשָׁעִים עֲו‍ֹנָם; וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְׁפִּיל. (ישעיהו יג:יא) השימוש במילים גאון וגאווה מחבר את הרשעים, בבל ומצרים, אל מודל הזדהותם - מי התוהו הגואים, המתרהבים, השטניים, שורצי התנינים והנחשים, שהאל הבורא יישר בגערה ובמכה: אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם; בְּשׂוֹא [בהתנשא] גַלָּיו, אַתָּה תְשַׁבְּחֵם [תשפילם]. אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב [הים הבראשיתי המתרהב, המורד וגם מצרים]; בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיך.לְךָ שָׁמַיִם, אַף לְךָ אָרֶץ; תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם. (תהילים פט:י-יב). אלוהים ישפיל את המעצמות האליליות ויורידן מגדולתן כפי שעשה, בראשית, בזמן הבריאה, לים המורד, שעובדי האלילים לקחו אותו, כמו גם את מפלצותיו, כמודל הערצה וסגידה. הזדים, השוגים מחוקי האל, עוזבים את דרך הישר הקדושה כדי לתעות בדרכים עקלקלות ונלוזות. מובנו המקורי של הפועל שגה הוא תעה בדרך, סטה: יִשְׁגּוּ יתעו צֹאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ. (יחזקאל לד:ו) במשל הרועים מאשים האל דרך נביאו את מנהיגי העם בכך שפעלו רק למען תועלתם האישית והפקירו את הצאן לחיי תלאות ונדודים. המנהיגים בגדו ביעודם והטעו בזדון את העם, המשלם מחיר כבד בגלות. השוגה הוא התועה והטועה, וגם בפסוקים אלה המשגה אינו טעות קלה שלא מדעת כי אם חטא חמור שנעשה בכוונה תחילה.

השותים לשכרה מכונים גם שוגים: וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ: כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר, נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן [טבעו ביין, נטרפו, הושחתו, דעתם נתבלעה בגלל היין], תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה [שגו בראייה, בחזון, בנבואה], פָּקוּ פְּלִילִיָּה [רעדו, נחלשו, נכשלו, בפלילים, בדין, במשפט]. כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה, בְּלִי מָקוֹם [לא היה מקום פנוי מקיא ומצואה, הכל נטמא]. (ישעיהו כח:ז-ח) השותים לשכרה, כדרך עובדי האלילים, אלה המאבדים את דעתם, סובלים מסחרחורות ומתנודדים, מאבדים את כושר ההליכה. הפועל שגה קרוב אל שגע - שיגעון. והסכלים, המשוגעים, פועלים בניגוד לעיקרון החכמה והבינה שעמד בעצם הבריאה. הפועל שָׁגוּ מקושר לקיא וצואה המסמלים טומאה מוחלטת ולא מן הנמנע הוא, על-ידי השלמת פערים, שאדם וחוה, לאחר שששגו ואכלו מן הפרי האסור, מן הבוסר שהפך לרעל נחשים והקהה את שיניהם ואת שיני הדורות הבאים, התגוללו אף הם בגועל הפרשותיהם. גן העדן הטהור הפך למקום עבודת אלילים טמא, תחת העצים שאיבדו את עלוות הדרם וזקיפות קומתם ².

והינה, פועל זה, שגה, המצויד במשמעות שלילית אלילית מובהקת, מציין את הפכו הגמור אם השין הימנית תיהפך לשין שמאלית. שׁגה הופך ל-שׂגה, כלומר עלה, צמח, שגשג: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. (תהילים צב:יג). בצורתו ובמשמעותו, שׂגה, הינו קרוב אל שגשג (שממנו שגשוג), אל שׂגא (שממנו שגיא), ואל שׂגב (שממנו שגיב ונשגב), פעלים המשויכים כולם אל מערכת המונחים החיובית, המומלצת, זו המיועדת לצדיקים הדורשים את קרבת אלוהים והמזדקפים כעצי פרי ענפים אל רום השמים. השׁוגים - זדים ארורים, יירמסו; השׂוגים - צדיקים אהובים, ישגשגו. צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. שְׁתוּלִים בְּבֵית ה', בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ. (תהילים צב:יג-יד) פסוקים אלה מזכירים את עצי גן העדן, שבמתחמו ייבנה בית המקדש, בית ה'. השׂוגים הם אלה הקרובים אל האל, המצייתים לציווייו. הרמזים לבריאה בוקעים ועולים בשפע בפסוקי המקרא: הֲיִגְאֶה [יצמח, יתגבה] גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה, יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם. (איוב ח:יא) הגומא, כמו האחו, כמו הקנה (הפועל קנה פירושו הראשוני הוא העמיד על כן, הקים, ברא), הוא צמח המסמל את הגבול שנתן האל הבורא בין מים ליבשה בראשית הבריאה. משטור סערות המים וצמצומם בתוך מקווים מתוחמים היה ועדיין הינו תנאי ראשוני לחיים. ואכן, בנבואת הגאולה המפורסמת של ישעיהו בפרק לה, מופיע הגומא, יחד עם הקנה, כצמח מבורך, סמל לרוויה, פוריות ושגשוג, זה אשר יבוא במקום מרבץ תנים במדבר, סמל לשממה, שכול וכישלון: וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם; בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ, חָצִיר לְקָנֶה וָגֹמֶא. וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ, לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא, וְהוּא לָמוֹ, הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ. לֹא יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה, וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה, לֹא תִמָּצֵא שָׁם; וְהָלְכוּ גְּאוּלִים. וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל ראשָׁם; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. (ישעיהו לה:ז-י) כל מילה, ממנה יצאתי כדי לחקור את משמעויותיה וגלגוליה השונים, מתפצלת לשניים, משתייכת מצד אחד לתחום הטוב, האלוהי, המסומל על-ידי הר הברכה ומצד שני לתחום הרע, השטני, המסומל על-ידי הר הקללה. בשניותם זו משקפות מילות השפה, המסודרות בשתי מערכות מנוגדות, את נפש האדם החצויה שבה מתרוצצים יצרים הפוכים, שבה מתגוששות סתירות סבוכות. נביאי ישראל, שופרם של המקרא, קוראים לְמַעֲבָר מֵעֶבְרָה לִבְרִיאָה, מֵאַיִן לְעַיִן, מֵאֵבֶל לְיוּבָל, ממשברי ים אל שֶׁבֶר בר, מגערה לרגיעה וערגה, ממרק פיגולים מבחיל אל פלג צח ומרווה צימאון, ממשגה לשגשוג. המדבר החרב והטמא שבו תעו הסכלים, הכושלים, המתנודדים - השׁוגים, יהיה לדרך קודש פוריה שבה יחזרו לארצם גאולים, פדויים, מתרוננים, מדלגים ומקפצים - השׂוגים. הפועל שׁגה מציין פיק ברכיים, סחרחורות, הליכה מתנודדת, אי-יציבות. הפועל שׂגה מציין, לעומתו, זקיפות, בטחה, התחזקות, התגבהות, צמיחה כלפי מעלה. נפילה אל הקרקע מול התקרבות אל הרקיע, כישלון מול שגשוג. שתי מערכות המונחים המנוגדות במקרא מעמתות את דרך הרשעים - סטייה מדרך המלך, חולשה, טומאה, עונש וכלייה עם דרך הצדיקים - הליכה בטוחה בצל חוקי האל, טוהר, הסתעפות, גדילה וגמול.

1. הרחבות והסברים לנושא זה, במאמריי הבאים:

• משמעותו המיסטית של הריבוי הזוגי

• מגערה (דרך רגיעה) לערגה

2. נושא זה פותח בספרי "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה", מנדלי מוכר ספרים ברשת מוזמנים לבלוג: לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה, מתוהו לבריאה