אני מתגוררת ברמת גן מזה כשבע עשרה שנים. בצעירותי התגוררתי בסביבות ירוקות לגמרי - הר הכרמל וסביון. בהמשך - בקריית אונו וגבעת סביון. יופייה ונוכחותה של הסביבה הטבעית היו מבחינתי נתון קֶבע, מובן מאליו. שוטטות בטבע הייתה חלק בלתי נפרד מחיי. הר הכרמל היה הסביבה הטבעית הראשונה שלי. סביבה שזימנה לי מגע ישיר עם מגוון של חי וצומח. בלימודי הביולוגיה בתיכון (בית בירם, הריאלי) יצאנו לעתים קרובות לסיורים בסביבה הירוקה. יחד הגדרנו צמחים וסיווגנו אותם לפני משפחות. נהנינו לערוך פרויקטים על מינים שונים של צמחיה ובעלי חיים. המעבר הראשון אל עיר הגדולה, תל אביב, התרחש בשנים הסטודנטיאליות שלי. מבחינתי זה היה מעין פסק זמן בלבד. החיים בעיר קסמו לי. הייתה לי הזדמנות לטעום את רעשי העיר, הססגוניות והעושר התרבותי המצוי בה בשפע. האידיאל נמשך עד שהתחלתי לחוש בְּחִיסרון. הטבע הפראי והטבעי כאילו נעלם מן היקום. מרבית ה"סביבות הירוקות" הופיעו בדמות של גינות נוי מעוצבות. וכמי שהייתה רגילה לשוטט בין צמחי הבר שעל הכרמל, החיסרון העיב על היתרון של חיי העיר. מאוחר יותר שבתי לסביבות מרוחקות מהעיר הגדולה. יחד עם השינוי באה ההקלה. שוב יכולתי להתבשם בריחות השדה, להאזין לחי וליהנות מזמרת הציפורים. העיר על מגוון הפעילויות שבה היו במרחק נסיעה. הרגעתי את עצמי. הרי תמיד אוכל לקפוץ להצגה טובה או לקונצרט בהיכל התרבות. המעבר האחרון, לפרויקט ברמת גן, היה שוב כרוך בוויתור מסוים על הסביבה הטבעית שכה אהבתי. אך עודדתי את עצמי. חוף הים, נופי הטבע, החול, הסלעים והים עצמו נמצאים בקרבת מקום. הם ישמשו כתחליף לא רע לסביבה הטבעית הירוקה, לנוף ולשקט. אלא מה? התברר שמה שנראה כמו אוצר טבע אינו כזה טהור. אל הים זורמים מדי פעם מי שפכים והוא נעשה מזוהם והמתרחצים משליכים אליו פסולת. אנחנו והדורות הבאים תהיתי לאן כל זה מוביל? מה התועלת בחיי העיר התוססים ומה יקרה לכל אוצרות הטבע שמזדהמים ונכחדים? בשנים 2006-2001 פעלה בכנסת ישראל נציבות הדורות הבאים. הנציבות פעלה רבות כדי להבטיח שלדורות הבאים יהיו אותם משאבי טבע להם זכינו אנחנו. המוטו של הנציבות היה "העולם הוא פיקדון עבור ילדיני". חלף עשור מאז בוטלה הנציבות כגוף ואין יוזמה לחדש אותה. יש תקווה לאחרונה, נזדמנו לי מספר חוויות שהודות להן פיתחתי מבט אופטימי יותר. באחת השבתות יזמתי ביקור היכרות בפארק אריאל שרון לזוג חברים קרובים שתיירו בארץ ולא בפעם הראשונה. כארבע שנים קודם לכן, הפארק היה בגדר תוכנית על הנייר. חשבתי שכתיירים שביקרו כאן פעמים רבות חברינו ישמחו לגלות את הפרויקט שהפך הר של פסולת לפארק בעל מוניטין בעולם. כשהגענו לאזור החניה שממנו ממשיכים אל מרכז המבקרים ושבילי הפארק, הפיות נפערו בהתפעלות. איזו הפתעה! איזה פיתוח סביבתי אדיר! הפארק משתרע כיום במלוא הדרו על שטח עצום. הצמחייה מורכבת משיחי בר ועצים, המשמשים מקומות מסתור לבעלי חיים ואזורי קינון לציפורים נודדות. האגם משמש כבית גידול אקולוגי. שוחים בו דגי זהב וצומחים בו פרחי מים. את הביקור התחלנו דווקא בסרטון שמוקרן במרכז המבקרים, שיש בו קצת על ההיסטוריה של המקום מאז ימי המנדט הבריטי. הסרטון מזכיר נשכחות: פעם נקרא המקום ה"מסריח" שצבר אשפה מכל יישובי בקעת אונו, בשם חירייה. ומי שמכיר את הסביבה יודע שבערבי הקיץ החמים הגיעו יחד עם משבי האויר הצוננים גם ריחות של ריקבון. עובדה נוספת בהיסטוריה של המקום שיש לציין כאן היא המאבק שניטש סביב הסבת ייעודו של הר הזבל לפארק חורש טבעי המשקיף על רדיו רחב מתוך ערי גוש-דן. על התפתחויות אלו מספרים למבקרים שמגיעים לכאן בקבוצות מאורגנות. אנחנו היינו קבוצה קטנה יחסית ולא מאורגנת. את המידע סיפקנו מתוך יידע אישי. אי-אפשר שלא לציין לטובה את מר מרטין וייל, שהשתתף אישית במאבק ואף פרסם ספר/יומן על המאבק להקמת פארק של חורש טבעי. אורחינו האמריקנים שבו הביתה כשבפיהם דברי שבח והלל על נפלאות "הר הזבל" ("The rubbish dump"), וייעודו כשמורת טבע ומרכז מידע חינוכי. בסופו של יום, יש תקווה. לפחות בתחום האקולוגיה, עצם קיומו של פארק שרון הוא אות וסימן לכך שישראל מתפתחת בכיוון הנכון -היכולת להיות "חברה מקיימת" לאורך זמן.