בצהריי יום אביבי של מאי הזדמנתי לתחנת הרכבת סבידור בתל אביב ולפתע שמעתי צלילים מרגשים של מוזיקה קלאסית. חייל צעיר עם כיפה סרוגה לראשו ישב ליד פסנתר שהועמד ברחבה וניגן ברגש יצירות של שופן. עמדתי כמהופנטת לידו, והקשבתי בהערצה עד לסיום, ואז פנה אלי בחיוך וברך אותי לשלום. מספר שאלות ותשובות קצרות עוררו את סקרנותי, ובקשתי לראיין אותו התקבלה בחיוב, אם כי רק לאחר כחודש הצלחנו למצוא זמן מתאים לפגישה.
אלון בן אילוז, יליד 1997, הוא שעטנז של תרבויות. אביו עלה לארץ מאלג'יריה בהיותו בן 14. הוא עבר את מסלול הלימודים והצבא, הקים משפחה במעלות, ומשם עברו לנהריה. האב למד בוינגייט ועבד כמורה לספורט. אמו נולדה בעיר אוג'נדה שבמרוקו, משפחתה היגרה לצרפת בהיותה בת שלושה חודשים. כאשר מלאו לה 26, עלתה עם משפחתה לארץ. בבית אביו דיברו לדינו ובבית אמו צרפתית. אלון דובר מלבד עברית גם צרפתית ואנגלית. אורח חייו דתי אורתודוקסי בנוסח מזרחי הכולל פיוטים מזרחיים, חינות ומימונות מרוקאיות, אבל יש בו גם נופך מערבי, שמתבטא בנגיעות של התרבות האירופית בתחומים כמו מוזיקה קלאסית, אמנות וביקורים במוזאונים. גם הפן הקולינרי ברקע שלו מעורב: מאכלים מזרחיים ומערביים.
אלון גדל בחממה ובנוסף ללימודים בביה"ס החל מגיל תשע נגינה בפסנתר בקונסרבטוריון בעכו. "אבי היה בן 12 באורון שבאלג'יריה כשאחותו הגדולה הביאה מתנה הביתה: פטפון ירוק ושלושה תקליטים: וולסים של שופן, וולסים של שטראוס והסימפוניה הספרדית של לאלו. אותו הפטפון הובא לארץ ב-1962 והרקיד את העיר מעלות במשך שנים רבות, בערבי ריקודי עם. המשפט המפורסם ביותר שאבי שמע בילדותו באורון היה: "On dance chez toi ce soir?" ("רוקדים אצלך הערב?"). אותו הפטפון ובמיוחד התקליט עם הוולסים של שופן, המלחין האהוב עלי במיוחד, היו המתנות היפות ביותר שקיבלתי בשנות ילדותי."
צעד נמהר החל מכיתה י' עד י"ב אלון החל להתמרד נגד החיים המסורתיים שהיו נהוגים בבית הוריו וצמצם באופן מהותי את המנהגים הדתיים כגון הנחת תפילין, מספר התפילות היומיות ושמירת השבת. " באותה תקופה הייתי דג קטן ששוחה נגד הזרם ודבקתי בדרך שלי מבלי לתת לעצמי להיפתח לדעות אחרות". הוא העדיף לחוות על בשרו ולא ללמוד מאחרים. "במסלול חיי הייתה זו ירידה הכרחית. בשלב מסוים הגעתי לפנימיותי שהייתה יותר אגואיסטית, וזו הייתה הנקודה הכי נמוכה לעומת מה שאני היום". אלון הצטיין בלימודים הריאליים, מתמטיקה ופיזיקה, אך לא היה בטוח בבחירת דרכו: "מה אעשה כשאהיה גדול". בצעד "נמהר" החליט להירשם ללימודי עתודה בתחום הפיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. עוד לפני התחלת הלימודים "בטעות או במקרה, חבר ביקש ממני להתלוות אליו למכון הרטמן לחקר היהדות בירושלים." אלון הציץ ונפגע. דוד הרטמן ז"ל ייסד את המכון בארץ ואת מקבילו בניו-יורק. אלון שמע הרצאה של ד"ר
טל בקר, התרשם עמוקות והחליט להירשם לשנת לימודים במכון ותוך 24 שעות שינה דרכו ודחה את העתודה בשנה.
מכון הרטמן חולל מהפך בחייו ותרם רבות לעיצוב אישיותו. תהליך הלמידה במכון החזיר לו את הפרופורציות, את הרוחניות ואת חשיבות הנתינה. "מבחינה אידיאולוגית, מציין אלון, מכון הרטמן הוא נקודת מפגש וחיבור בין כל הזרמים ביהדות". הלימודים שם כוללים את כל תנועות ההתחדשות ביהדות, מהרפורמים, הקונסרבטיביים ועד לזרמים הקיצוניים, גם בשמאל וגם בימין. תוכנית הלימודים היא פלורליסטית מכל האספקטים. התלמידים, ארבעים במספר, מורכבים מעשרים ישראלים ועשרים אמריקניים, דתיים, חילוניים, חובשי כיפה וגלויי ראש, בנים ובנות. בנוסף ללימודים הם עסקו גם בפעולות התנדבותיות. אלון העביר פעילויות לגני ילדים משולבים מטעם משרד הרווחה. משך הלימודים היה תשעה חודשים. "תשעה ירחי לידה" אני מוסיפה בחיוך, "ומה נולד אצלך"? ואלון עונה לי ברצינות: "אצלי הפן האישי חיזק את הצביון היהודי, את השייכות ליהדות על כל זרמיה. אני מבין את הקשר בין חיי היום יום, אפילו הבנאליים ביותר, לבין היהדות, שהיא הרבה יותר אינטגרלית, היא משתלטת על החיים. "את מבינה, הוא הוסיף בהתרגשות, כאשר גדלים עם המצוות בבית, זה הופך להיות מובן מאליו ללא ערך אישי. כאשר יצאתי את הבית לירושלים, המעורה בכל הזרמים והדתות, עם היבט רוחני על החיים מכל התושבים, הייתי חייב למצוא את הסיבה לאורח החיים שגדלתי בו בצורה טבעית, רציתי לתת ממד אישי כדי לעשות את הדברים מתוך אמונה ולא רק מתוך הרגל.שם המכינה במכון הרטמן הוא "חברותא". עצם היציאה מהבית וההיכנסות למסגרת שעוסקת רק ביהדות ופילוסופיה היהודית תרמה לי רבות. ובמקרה הגעתי לשם. אבל אני לא מאמין במקריות. יש למקריות שורש, יש מישהו ששולט וגורם לזה." אלון הרהר לרגע והוסיף: "זמן קצר אחרי שזרקתי עצמי לתוך קדירת ההיתוך הזו, אותה הניחו בירושלים, על מדורת פעילות קהילתית, התנדבויות, לימודים אקדמאים בנושאי הפילוסופיה והתיאולוגיה היהודית, ופעילויות חברתיות, ישר נוצרה אצלי שכבת מגן בועתית שהגנה עליי מהכול. מכל בלבול הדעות, מכל הנטל של מסגור עצמך במסגרת חיים משלך, מכל האחריות שיש בלגור לבד בעיר זרה. מהכול".
אלון סיים לימודיו במכון במאי 2016 וטס לניו-יורק, כחלק מעשי נוסף בהתגבשותו, כדי להדריך במחנה קיץ בשם "רמה" במשך חודשיים, בהתנדבות. בבקרים הדריך את החניכים, שהיו עד גילאי 12, ובערבים המחנה הפך לתוכנית חינוכית ל-60 מדריכים מהארץ ול-200 מדריכים אמריקניים בניסיון להקים קהילה מעורבת. בהמשך שהייתו בארה"ב השתתף בשני סמינרים ב-HEBREW COLLEGE בבוסטון ובסמינר של הסוכנות היהודית. הוא התמחה ביחסי ציבור - פרויקטים ללא מטרות רווח לסוכנות וכתב על "מכינת עלמא", מכינה למנהיגות נשית.לאחר שחזר מארה"ב החל את לימודי העתודה שנדחו. הוא התרכז בלימודי הפיזיקה במשך חודשיים והדגיש שזו הייתה תקופה משמעותית בחייו. אלון הרגיש שהיה במקום גבוה מבחינה דתית וחשב שיוכל לשלב זאת עם מקצוע חילוני. במסגרת לימודיו גילה בתוך הקמפוס בית מדרש חברותא בו הגמרא הייתה הלימוד העיקרי והמשתתפים היו גם דתיים וגם חילוניים שלא למדו מעולם גמרא. היה זה מפגש רב גווני מרתק. "זו הייתה תקופה כל כך משמעותית בחיי בה שילבתי הכל מכול: לימודי הפיסיקה, לימודי הגמרא בחברותא, מוזיקה, המשכתי להתאמן בנגינה בפסנתר בחדר ששכרתי באקדמיה. זו הייתה ירושלים קסומה, שחיברה את הכל ביחד. ואז הגיע המשבר. זה היה יותר מידי לילד בן 18. הכל היה מחובר מבחוץ אבל לא מבפנים. היקף הידיעה של העולם היה מוכר לי, אבל הליבה הייתה חסרה. כשאין ליבה הדברים קורסים. זה לא היה ממש משבר אבל ידעתי שאני נאלץ לעזוב כדי להתמקד בליבה".
חשבון נפש אלון החליט לבטל את לימודי העתודה ולהתגייס לצבא. הטירונות הייתה קשה בהתחלה. לקח לו זמן למצוא את "ה-"למה". למה אני חייל, למה כל כך אינטנסיבי, למה לעשות הכל כמו שפוקדים עלי....." לשמחתו ולמזלו מפקדו האישי, שהיה חילוני, היה רגיש במיוחד אליו. "בטירונות חייב להיות מרחב פיקודי אבל קו המחשבה גישר מעל המרחב הפיקודי, הרגשתי אותו לאורך כל הדרך גם כשהוא היה קשוח ללא חיוך. הרגשתי שהוא תומך בי. הפכנו לחברים, בסיום הטירונות ישבנו ופתחנו הכול. כשם שאני הייתי צריך את התמיכה שלו, גם הוא היה זקוק לשלי. ואגב אני לא אוהב את "הקופסאות" האלה של הגדרות חילוני - דתי. הטירונות פיתחה את הליבה, הפכתי להיות חלק ממשהו עצום. קודם עשיתי הכל לעצמי כלפי פנים, הדבר הכי חזק שלמדתי בטירונות הוא להפוך מבחינת הפרט לבחינת כלל, אדם שמסתכל החוצה ונותן יותר מאשר מקבל. הבסיס לאושר הוא נתינה. גם הנגינה שלי בפסנתר בתחנת הרכבת היא למען אחרים שנהנים ממני. גם הכתיבה שלי הפכה להיות יותר חשבון נפש מאשר כתיבת עובדות. היא הפכה לתפילה ולא לרישום.
אלון נסחף וממשיך בחיוכו המקסים, שמוסיף לו נופך של תמימות: "אפילו באוכל. אני אוהב לבשל לקראת שבת. למדתי מאימא שלי הבשלנית. כל יום שישי ביליתי שעות עם אימא במטבח, אלה היו השעות המאושרות ביותר שלי, אחת השמחות הגדולות שלי. אני מבשל קוסוקוס, קציצות ואפונה ברטוב סלרי, גזר, שומר ואפונה. זו קדרה עם תבשיל אחד נפלא, כור היתוך של כל הנושאים שאני רוצה לשלב. ההתקדמות שלי בחיים, צורת החשיבה שפיתחתי, הכל בזכות לימוד התורה הכולל והמשלב בפנים את הפיזיקה, המוזיקה, הפסיכולוגיה והפילוסופיה".
"ובכל זאת, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול" אני שואלת לאחר הווידוי המרגש של אלון, שנראה במדי צה"ל ובכיפה קטנה סרוגה על ראשו כילדון שגבר על ביישנותו ופרש לפני את דרך חייו, התלבטויותיו, המשברים הפילוסופיים והדתיים שעליהם דומה שהתגבר, לפחות זמנית, ואולי גיבשו את אישיותו. סקרנותו, עומק מחשבתו, פתיחותו וכושר הנתינה שלו בהחלט מרשימים ומבטיחים.
"עדיין לא החלטתי, אסיים את השירות הצבאי, אסיים לימודיי, בין אם אבחר בפיזיקה או בנושא אחר, ואז אחליט" ענה לי אלון בחיוך קל. כרגע אני ממהר לנסוע לחיפה לקונצרט הפילהרמונית".
אין ספק, אלון הרבה יותר מפסנתרן צעיר בתחנה. יש לי הרגשה שעוד נשמע ממנו.....
