בילי, הכלבה של נועה והדי, נמצאה דרוסה בכביש המהיר מאחורי בית ינאי. נועה, לא ענתה לטלפונים, היא הייתה מרוסקת מכדי לדבר. הדי לא הופיע לעבודה ובטח שלא ללימודים. הזוג הצעיר והמתפקד שהכרתי התפרק לרסיסים. בכי חסר שליטה, קשיי שינה ופגיעה בתיאבון הם רק חלק מהתסמינים שהופיעו.
יש מי שמרים גבה וחושב לעצמו ש"זה רק כלב...". אבל כל מי שמכיר יודע שהכלב שלך הוא אף פעם לא "רק כלב", הוא בן משפחה לכל דבר. גדר הבמבוק היפה שהקיפה את החצר, ונבנתה במיוחד במאמץ לווסת את יצר ההרפתקנות של בילי, נראתה פתאום דהויה ומכוערת. הבקרים שנפתחו בליקוקים רטובים ותחנונים לטיול בוקר על החוף, נראו חסרי טעם. השגרה של נועה והדי השתנתה מן הקצה אל קצה ובמקומה הופיעה ריקנות גדולה.
כנראה שאילו הייתי מתבונן על הסיטואציה בעבר, התגובות של בני הזוג היו נראות לי חסרות פרופורציות ואולי קצת מגוחכות. אבל היום, אחרי שחוויתי אהבה חסרת תנאים של כלבה משלי, ועברתי גם אני פרידה קשה מנשוא מאותה כלבה, מעטה הציניות נשבר. הכנתי סיר ממולאים מנחמים, נכנסתי לאוטו והגעתי לנחם את הזוג המתאבל.
אז מה יש בהם, בכלבים, שגורם לנו להיקשר אליהם כל כך?
המחקר מעיד כי עבור רובנו אובדן כלב כמעט שווה בעצמתו לאובדן אדם קרוב. העניין הוא שיש מעט מאוד מנהגים תרבותיים שנועדו לעזור לנו בעיבוד האובדן. אין "שבעה", לא מפרסמים מודעות אבל בעיתונים ולא מקבלים שום יום חופש מהעבודה. תכלס, אין דרך מקובלת לתת ביטוי לעיבוד האבל על אובדן הכלב שלנו.
הקשר המיוחד בין בני אדם לכלבים במשך עשרות אלפי שנים עברו הכלבים ביות, התרגלו לחיות עם בני אדם ולארח להם חברה. במהלך השנים הכלבים הפכו מזאבים פראיים לחיית מחמד שניתן לתקשר אתה כמעט באותה דרך כמו עם בני אדם.
מסתבר שאנו יכולים לקבל סיפוק גדול יותר ממערכת היחסים שלנו עם הכלב מאשר ממערכת יחסים עם בני אדם. הכלב שלנו מספק לנו פידבק תמידי, חיובי, ללא תנאים וללא שיפוטיות. הנוכחות והתקשורת עם הכלב גורמים לנו להרגיש טוב. נמצא שבעלי כלבים מדורגים גבוה יותר במדדים של איכות חיים, ומעידים על עצמם כשמחים יותר מאשר בעלים של חתולים או מי שאין לו חיות מחמד.
כלבים נוטים להרגיש אותו הדבר גם לגבינו. לפי סריקות MRI, מוח של כלב מגיב לחיזוק מבעליו כפי שהוא מגיב לאוכל, ועבור חלק מהכלבים החיזוק מהווה אפילו תמריץ חזק יותר מאוכל. כלבים יודעים לזהות את המצב הרגשי שלנו באמצעות הבעות פנים בלבד. הם יודעים לתקשר עמנו כפי שאף חיה אחרת אינה יודעת. הם ממש מבינים מילים מדוברות ויודעים להשתמש בקולם כדי לתקשר עמנו בחזרה.
למה האבל על אובדן הכלב הוא כל כך אינטנסיבי? כשאנו נפרדים מכלב אהוב, אנו למעשה חווים כאב על כמה אובדנים: אנו מאבדים את החבר הצמוד שלנו, את המקור העיקרי שלנו לאהבה ללא תנאי ואנו מאבדים שותף לדרך שהיווה עד כה ביטחון ונחמה. כלומר הכאב על אובדן הכלב הוא כל כך גדול כי אנחנו לא מאבדים רק דבר אחד, אלא כמה בו זמנית.
ולסיום, הנה עוד מחקר מתוק שבטח יעלה חיוך על פניכם: מכירים את זה שאתם מתבלבלים בין שמות של אנשים קרובים? כמו למשל הורים שהרבה פעמים קוראים לאחד מהילדים בשם של אחיו... במחקר שבדק את החיבור העדין בינינו לבין הכלבים שלנו נמצא שאנחנו נוטים להתבלבל בין שם הכלב לבין שמות יתר חברי המשפחה כאשר מנסים לשלוף שם מהזיכרון. ממצא זה מצביע על כך ששמו של הכלב נשלף מאותו מאגר קוגניטיבי של שאר בני המשפחה. מעניין לדעת שהבלבול הזה בקושי קורה עם שמות של חתולים.
בילי קבורה בחצר הבית של נועה והדי, ומעליה שתולה חמנייה צהובה וחצופה. שניהם ישובו כבר מחר לשגרת חייהם ומי יודע אם בעתיד הקרוב או הרחוק יסתכנו שוב בכאב שכרוך באימוץ בן משפחה.
