השופט: הרשם הבכיר יניב ירמיהו, בית משפט השלום בראשון לציון

המועד: יום ראשון, 26.3.2017, שעה 09:45

הנושא: תביעות קטנות

בעלי רכב מתווכח בלהט עם נציג חברת הביטוח באולמו של הרשם הבכיר יניב ירמיהו. הוא טוען שגג מכוניתו נפגע ושכתוצאה מכך ירד ערך המכונית ב-16%, בעוד נציג חברת הביטוח אומר שאין זה סביר - ודומה שירמיהו מסכים איתו. השניים צועקים ולבסוף ירמיהו מתערב: "אני אמנה מומחה מטעם בית המשפט", והצד שיפסיד ישא גם בשכרו של המומחה. "רק תביאו בחשבון שמומחה זה 4,000-3,000 שקל", מבהיר/מזהיר ירמיהו. התובע נרתע מן הרעיון, כנראה משום שהוא מבין שאין יותר מדי בסיס לתביעתו, ושואל מה החלופה. "אין, אני לא מוסכניק", משיב ירמיהו. התובע ממשיך להתווכח, תוהה מדוע עליו לשאת בהוצאות נוספות, וירמיהו מתחיל לאבד את סבלנותו: "אדוני יקשיב לבית המשפט. אם חוות הדעת שאתה כל כך עומד עליה נכונה - תקבל הכל. האלטרנטיבה השנייה היא לצאת לדבר איתם ולהגיע להסכמות". השניים יוצאים ויחזרו בעוד כמה דקות.

"עוגמת נפש זה לא קל"

התיק הבא הוא טענה של אדם שרכש מדיח כלים, ולפיה המים דלפו מן המדיח וקלקלו את המגירות במטבח שלו. בתיק הזה כבר היו כמה וכמה החלטות, ובאחרונה שבהן הורה ירמיהו לתובע לאפשר לנציג החנות לבקר בביתו ולראות את הנזק. האיש לא קיים את ההחלטה וטוען שהיא בוטלה, אבל ירמיהו מוכן היטב ויודע שאין ממש בטענה זו. הוא מראה לתובע את תולדות התיק ומציין: "אני לא נוהג לבטל החלטות שלי ככה סתם. זה בית משפט. בית משפט לא אומר ביום אחד א' ולמחרת לא-א'. אני אתן לאדוני להוכיח את התביעה, למרות שנכון לעכשיו היא לא הוכחה. אבל גם לצד השני יש זכות דיונית - לבדוק את המוצר. אולי הנזק הוא לא כמו שאדוני מתאר. צריך לזכור שהמדיח שלך הוחלף למדיח בעלות גבוהה יותר. כרגע, התביעה של אדוני לא הוכחה. אדוני תובע על עוגמת נפש, ואמרתי לאדוני שעוגמת נפש זה לא קל במשפט הישראלי. "האופציה הכי טובה היא לצאת ולהידבר. האופציה השנייה היא שאדוני יעמוד על התביעה, וזו זכותו של אדוני, אבל חובה לאפשר להם לבקר. האופציה השלישית היא שאדוני יגיד שהתביעה לא הוכחה ויירד ממנה, וזה יהיה בלי צו להוצאות. התחושה שלהם היא שרכשת מוצר מתצוגה, שילמת עליו מחיר יותר נמוך, כנראה בגלל זה רכשת אותו. הם באים לקראתך ומחליפים לך במוצר יותר יקר. "גבירתי" - פונה ירמיהו לנציגת החנות - "צריכה להביא בחשבון שאולי יוכח הנזק. לכן כדאי להידבר; אני לא יכול להכריח אתכם. אולי בזיכוי למוצר עתידף שלא ייצא במישרין מכיסכם, והוא לא יוצא עם כל תאוותו בידו, כי הוא לא יכול לקבל הכל - ובלי צעקות". השניים יוצאים, בינתיים חוזרים הצדדים מהתיק הקודם ומבשרים על פשרה: 1,500 שקל. ירמיהו מכניס לפרוטוקול, נותן פסק דין ומוודא: "אתם מבינים את פסק הדין? שיהיה לכם בהצלחה".

"המומחה יעלה כמו התביעה"

הצדדים לתיק המדיח חוזרים בלי הסכמה והתובע מציע שירמיהו ימנה מומחה. "אני לא יודע אם היית נוכח בדיון הקודם", מגיב ירמיהו - והתובע אומר שנכח; מכאן בא לו הרעיון. "מומחה בתיק הזה לא יעזור לכם. התביעה שלך היא 5,000 שקל. כדי לבדוק את הקשר הסיבתי - אם הנזק נגרם בגלל המדיח - צריך מומחיות מיוחדת. המומחה יעלה לך כמו התביעה. במוסכים זה יותר פשוט. זה לא המקרה הנכון. "מה עוד שאתה לא אפשרת להם, בניגוד להחלטה שלי, לבקר בבית. אם הם היו מבקרים בבית, הם היו יכולים לדעת אם המוצר גרם לנזק. אדוני אומר שההחלטה בוטלה, ואני לא מבטל החלטות שלי כל כך מהר. כרגע התביעה היא על עוגמת נפש, וקשה לי לקבל אותה. לכן הצעתי דרך ביניים: אם תרכוש מוצר, הם יוכלו לתת לך סכום כספי, כי במצב הדברים היום, התביעה היא בעייתית". נציגת החנות מציעה הנחה של 10% מרכישה עתידית, אך ירמיהו אומר שאין זה מספיק. "תגידו לי מה אתם רוצים, כי יש גם צדדים אחרים", הוא מזרז אותם. "בתיק הזה אני לא יכול לתת פסק דין, כי אתה לא אפשרת את הביקור. וגם גבירתי בסכנה, כי 10% זה לא מספק. אמרתי שתתנו זיכוי כספי. אם לא תסכימו עליו - אני אעזור לכם להגיע להסכמה, או כך וכך אחוזים. אני סתם זורק מספר: 1,500-1,000 שקל, עד 50% משווי המוצר. דרך ביניים כזו, של ללכת בין הטיפות". הנתבעת מציעה 20%, אך ירמיהו סבור שזה עדיין לא משקף את הסיכון של החנות. היא גם קובעת שעל התובע לשלם הוצאות, אך ירמיהו ממהר להזכיר: "זה בית המשפט יחליט, את זה תשאירי לי". מאמציו של ירמיהו עולים בתוהו והצדדים לא מגיעים להסכמה. הוא מורה שוב שעל התובע לאפשר לנציג החנות לבקר בביתו בתוך 45 יום וקובע דיון נוסף ל-28 במאי. "אני קובע אתכם מעבר ליום הדיונים באחד הימים שלנו, את תקיימו את הכל בזמן. אני כן אאפשר לך להוכיח את התביעה, אבל אני חושב שאדוני טועה. אתה לא קיימת את ההחלטה ונביא את זה בחשבון ההוצאות. 20% לא משקף את הסיכון בתביעה", הוא עושה עוד קווץ' אחד לכיוון החנות. "שיהיה לכם בהצלחה". בשני התיקים הבאים אין התייצבות של הנתבעים, אבל ירמיהו לא נותן אוטומטית פסקי דין - וכך ראוי. במקרה הראשון טוען נהג שרכבו נפגע במכונת שטיפה. ירמיהו מזהיר אותו לומר את האמת, "תצא מנקודת הנחה שקראתי את התביעה, אני יודע שנכנסת לרחיצה, תמקד את הדברים. איך אתה יכול לייחס את הנזק למכונה? אני יודע שכתבת את זה, אבל זה לא היה כל כך ברור". דומה שירמיהו רוצה להתרשם גם ממידת האמינות של התובע, שגם מעיר: "אתה רואה שאיש לא הגיע, זה הטיפוס". ירמיהו מחייך: "אני לא נכנס לפינה הזאת. יש זימון כדין ואדוני יקבל פסק דין". התביעה מתקבלת במלואה וירמיהו מסביר לתובע מה הלאה: "תרד למטה למזכירות, תקבל על זה חותמת ותפנה את זה לנתבעת. יש אפשרות שהם יגישו בקשה לביטול פסק דין ויש סיכוי שניפגש עוד פעם. אם הם לא יגישו ולא ישלמו, אתה יכול לפנות להוצאה לפועל. אם הם יגישו, זה יהיה לתיק בית המשפט, ואדוני יעקוב אחרי התיק. קודם כל תשאיר להם את זה ותגיד להם שהם צריכים לשלם בתוך 30 יום, אבל תעקוב אחרי התיק".

"לא ירדתי לסוף דעתה"

המקרה השני הוא של גננת התובעת הורים שהוציאו את ילדיהם מהגן. היא רוצה את הפיצוי המירבי - 33,500 שקל - וירמיהו מתקשה, ובצדק, להבין, מדוע. "אני אגיד לגבירתי, ולפני שאני מזהיר אותה: התביעה לא כל כך פשוטה. לא כל כך ירדתי לסוף דעתה. לפני כן אני רוצה לבדוק שהם קיבלו את כתב התביעה ומדוע לא התייצבו היום". אכן יש אישור מסירה וכעת נכנס ירמיהו לעובי הקורה. "התביעה מעלה קשיים", הוא אומר ומנסה להבין מדוע מגיע לה לדעתה פיצוי כה גדול, בעוד שהפיצוי המוסכם הוא רק 600 שקל לכל ילד. "את ה-1,200 שקלים אני מבין. איך תביעה כזו, שיש לנו חוזה, מגיעה ל-33,500? קבעתם חוזה ופיצוי של 600 שקל לכל ילד. הרי החוזה לא קובע פיצוי נוסף". היא טוענת, שנגרם לה נזק משום שהתקשתה למצוא ילדים אחרים באמצע השנה. ירמיהו מכיר את נפש האדם: "אם היו משלמים לך את ה-1,200 שקלים, היית תובעת אותם?". הגננת משיבה בשלילה, אך אומרת שהפיצוי המוסכם היה מאפשר לה לפרסם שהתפנו מקומות וכך היה נמנע הנזק הנוסף. "תקבלי פסק דין, אבל לא על מלוא סכום התביעה", קובע ירמיהו. "משלא הוגש כתב הגנה, מצאתי לשמוע את התובעת", הוא מכתיב בתמציתיות מדויקת. הוא לא מוצא לנכון לחייב בפיצוי מעבר לסכום המוסכם, שכן התובעת אמרה שלא הייתה תובעת אם הייתה מקבלת סכום זה. "יתר הסכומים לא הוכחו ולא מעוגנים בדין". ההורים ישלמו את אותם 1,200 שקל ועוד 500 שקל הוצאות. "אני אוכף את החוזה, בסופו של יום", מסביר לה ירמיהו. "בצדק ובהגינות אמרת, שאם היו משלמים את ה-1,200 שקל - לא היינו פה. אני מבין את הנזקים, אבל בסופו של יום אנחנו פוסקים אחרת". התובעת מודה לו ובקולה נשמעת הבנה והסכמה - בהחלט ראוי לשבח גם לה וגם לירמיהו.

השורה התחתונה: ניהול נבון מאוד של הליך התביעות הקטנות, המציב לא מעט אתגרים בפני השופט. מוביל היטב את הצדדים להידברות, אם כי כמובן אינו יכול לכפות עליהם להגיע להסכמה. ראויה במיוחד לציון הקפדתו על בירור הפרטים גם כאשר הנתבעים אינם מתייצבים, ועשיית צדק גם במעמד צד אחד.

יעילות: 9

מזג שיפוטי: 9