השוואה בינלאומית

אם רק תהיה לנו חוקה, הכל פה יהיה נהדר – מפמפמים לנו עשרות שנים. אני קצת מגזים, אבל בהחלט אומרים לנו שוב ושוב: הבעיות הכי גדולות שלנו נובעות מהעדר חוקה, ומובן שמי שאשמים בכך הם החרדים והדתיים שלא מאפשרים להשלים את המלאכה. אז בואו נלך אל מעבר לים ונבדוק שלוש מדינות חשובות למדי: ארה"ב, גרמניה ובריטניה. בשתי הראשונות יש חוקה, בשלישית אין. החוקה האמריקנית לא מנעה במקור את העבדות, ועד היום היא לא מצליחה להילחם בגזענות. החוקה הזאת אסרה על שתיית משקאות חריפים ובכך נתנה למאפיה את הזינוק הגדול ביותר בתולדותיה. החוקה הזאת הכניסה לבית הלבן מועמדים שהפסידו בבחירות. ובכלל, החוקה הזאת תקועה עמוק בשלהי המאה ה-18, כי קשה ביותר לשנות אותה. ואילו בגרמניה של ויימאר הייתה חוקה דמוקרטית וליברלית, וכולנו יודעים איך זה נגמר. הלקח משם הוא, שחוקה כשלעצמה אינה מבטיחה דבר, משום שבלא מסד דמוקרטי איתן – היא לא יותר מאשר פיסת נייר. בבריטניה, כאמור, אין חוקה. פשוט אין. ישנה ה"מגנה כרטה" שהבטיחה לראשונה זכויות גם למי שאינו המלך, יש נוהג של מאות שנים, יש חוקים – ואין חוקה. ובכל זאת, איש לא יטען שבריטניה איננה דמוקרטיה מתפקדת, שזכויות האדם בה אינן מוגנות, שאין בה חופש ביטוי וחופש פולחן. בריטניה היא ההיפוך הגמור של ויימאר, אבל מובילה לאותה מסקנה: לא פיסת הנייר הזאת היא מה שמשנה.

הנושא הזה תמיד אקטואלי, ובחוגי הימין תמיד שולחים אותנו להסתכל על השימועים בסנאט ואומרים: הנה, עובדה שהפוליטיקאים ממנים את השופטים – ובמיוחד את שופטי בית המשפט העליון – ועושים זאת על-פי השקפותיהם הפוליטיות של המועמדים. אבל זוהי הסתכלות חלקית ומגמתית, המוציאה דברים מהקשרם. קודם כל, מה שהיה נכון לארה"ב של 1776 – לא נכון לישראל של 2017. יש אי-אלו הבדלים של זמן, מקום, תרבות והיסטוריה. שנית, מינוי השופטים בארה"ב הוא חלק ממערכת מורכבת מאוד של איזונים ובלמים, שמטרתה המרכזית היא למנוע מהממשל – ראש העירייה, המושל, הנשיא – להפוך לדיקטטור; מכאן שמה: "איזונים ובלמים" – לא "מנועים ובלמים". מכל מקום, אי-אפשר להעתיק רק חלק ממנה. שלישית, וזה העיקר: השיטה האמריקנית ממש לא ראויה לחיקוי. בשיטה הזאת, לא רק השופטים אלא גם התובעים הפדרליים והשריפים נבחרים בידי הציבור. תחשבו על זה: פרקליט מחוז ומפקד תחנת משטרה שצריכים לעמוד לבחירה. זה מוביל להחלטות פופוליסטיות, להתחמקות מעימותים עם בעלי השפעה והון, לצורך לגייס תרומות, לעיסוק בפוליטיקה במקום באכיפה. כאשר מדובר בשופטים – מה שמתקבל הוא בחירה של מי שדעותיו תואמות את דעת הרוב ברגע נתון, גם אם הן שגויות מבחינה משפטית ופסולות מבחינה מוסרית. מי שנבחר אינו הטוב ביותר, אלא זה שהסנט מוכן לאשר. לכן, מי שמכוון את עצמו מראש לבית המשפט העליון – יפסוק בצורה שתתאים למחנה פוליטי מסוים, בתקווה שיום אחד יבוא על שכרו. ומי שרוצה להגיע לערכאה פדרלית – יפזול לכיוונו של הנשיא המכהן. וזה הרבה יותר גרוע מאשר הבחירות הגרועות ביותר שעלולה לעשות הוועדה לבחירת שופטים – ובמבחן התוצאה, הבחירות שלה רחוקות מאוד מלהיות גרועות.

נישאר רגע בארה"ב ובשיטת המשפט שלה. לדעתי, הדבר המטומטם ביותר שהומצא אי-פעם בתחום המשפט הוא המושבעים. כלומר, כאשר השיטה נבנתה – היה לה היגיון: למנוע מהאצילים לשפוט לבדם את כל בני העם, מתוך התנשאות וחוסר הבנה של חיי היום-יום. אבל במאה ה-21, זוהי הדרך הטובה ביותר להבטיח עיוותי דין. למי שתומך בשיטת המושבעים וחושב שכדאי להעתיק אותה אלינו, יש לי רעיון: בפעם הבאה שתהיה לך דלקת גרון, תאסוף 12 איש מהרחוב כדי שיחליטו פה אחד מהו הטיפול הראוי. מגוחך, נכון? אבל זו בדיוק שיטת המושבעים: 12 איש מהרחוב שצריכים להחליט פה אחד בסוגיות משפטיות, לעיתים מורכבות ולעיתים גורליות לחיי אדם. אני לא מצליח לתפוש איך אנשים עם מינימום של שכל והיגיון בקודקודם, לא מבינים שהגיע הזמן לעבור לשיפוט מקצועי. יש לשיטת המושבעים רק יתרון אחד: המשפטים חייבים להתנהל במהירות. אי-אפשר לנתק את המושבעים לחודשים ולשנים מבתיהם, משפחותיהם ועבודתם. זהו בהחלט יתרון חשוב, אבל בשורה התחתונה – הוא ממש לא שווה את כל החסרונות של שיטה חובבנית, הפונה אל הרגש במקום אל השכל, אל הדמגוגיה במקום אל העובדות.

עוד דבר שחוגים פוליטיים מאוד מסוימים אוהבים לייבא אלינו, הוא הגבלת כהונות של ראש הממשלה. וזה כמובן בכלל לא קשור לראש הממשלה הנוכחי; זוהי דרישה לטובת המדינה והעם היושב בציון. אלא שכאן עושה השמאל את מה שעושה הימין בנושא בחירת השופטים: מוציא דברים מהקשרם. הגבלת כהונות קיימת בשיטות משטר נשיאותיות, לא פרלמנטריות. נשיא ארה"ב ונשיא רוסיה ונשיא צרפת יכולים לכהן רק שתי קדנציות רצופות – כי במדינות אלו הנשיא הוא בעל העוצמה הרבה ביותר, הציבור בוחר אותו במישרין, כמעט לא ניתן להדיח אותו והרעיון הוא למנוע ממנו להפוך לדיקטטור. ברוסיה, כידוע, זה לא עבד: ולדימיר פוטין יצא להתרעננות של ארבע שנים כראש הממשלה, ביצע משחק כסאות מוסיקליים עם דמטרי מדבדב שהיה הנשיא, חזר לקרמלין, מדבדב חזר לתפקיד ראש הממשלה, ועוד ידם של השניים נטויה. מה שאומר, שגם הגבלת כהונות אינה פוליסת ביטוח. במדינות כמו בריטניה, קנדה וגרמניה – בהן ראש הממשלה הוא האדם החזק – אין הגבלה על מספר שנות כהונתו. הסיבה היא, שגם כאשר מדובר בראש ממשלה חזק – למשל אנגלה מרקל – כוחו אינו כמו של נשיא, כי הוא תלוי באמון הפרלמנט שיכול להדיח אותו בכל רגע. לכן, מי שאינו רוצה את בנימין נתניהו כראש הממשלה – שיפיל אותו בדרכים החוקיות הקיימות, ושלא יספר לנו סיפורים שגויים ומטעים על הגבלות כהונה.

בשבוע שעבר הסברתי כאן מדוע השוואה של יוקר המחיה בישראל לזה שבעולם היא מטעה, בשל הנסיבות הגיאו-פוליטיות הייחודיות שלנו. לשם ההגינות והאיזון, כדאי לבחון מדד פופולרי אחד המלמד שאנחנו באמת יותר יקרים מאשר רוב המדינות שאנחנו רוצים להיות דומים להן. בשנת 1986 הציג השבועון אקונומיסט את מדד הביג-מק: כמה עולה ביג-מק של מקדונלד'ס במדינות שונות. הרעיון היה הומוריסטי וקליל, והתבסס על כך שמדובר במוצר זהה לחלוטין שנמכר כמעט בכל מדינות העולם. המטרה המקורית של המדד הייתה ונותרה לבדוק אלו מטבעות נסחרים מעל ערכם, ואלו מהם – מתחת לערכם. בשולי הדברים, הוא גם מראה כמה זמן צריך לעבוד בכל מדינה כדי לקנות את הביג-מק – וזוהי השוואה מאירת עיניים. אין שום משמעות לאמירה שהכריך עולה 6.60 דולר או רק 1.28 דולר, משום שיש לבחון את המחיר ביחס להכנסה. נניח שהכריך עולה 6.60 – בהחלט יקר; אבל אם המשכורת החודשית היא 20,000 דולר – אז זה ממש פרוטות. ומובן שגם ההפך הוא הנכון. הנתונים האחרונים שמצאתי לגבי זמן העבודה הם לשנת 2016, ומותר לשער שלא היו שינויים דרמטיים בשנה האחרונה. ובכן, בתל אביב צריך לעבוד 21 דקות כדי לקנות ביג-מק – כמו בברצלונה, דקה פחות מאשר בליסבון, חמש דקות פחות מאשר באתונה ומחצית מהזמן הדרוש בבייג'ינג. אבל בערים שאנחנו רוצים להידמות אליהן, צריך לעבוד פחות – ואפילו הרבה פחות: 20 דקות בקופנהאגן (וגם במוסקבה), 19 דקות באוסלו ובמדריד, 18 דקות ברומא (וגם בקטאר), 17 דקות בשטוקהולם (וגם בדובאי), 16 דקות בבריסל ובאמסטרדם, 15 דקות בפריז ובטורונטו, 13 דקות בברלין ובמונטריאול, 12 דקות בווינה ובלונדון, 11 דקות בציריך, ניו-יורק, לוס אנג'לס וניקוסיה, עשר דקות בלוכסמבורג ובטוקיו, והכי מעט – תשע דקות בלבד בהונג-קונג. מה שאומר, שבהחלט יש מה לשפר.

לא הולך לנו יותר מדי בספורט. התבוסה 3:0 לאלבניה במוקדמות המונדיאל לפני שבועיים לא התקבלה בהפתעה גדולה או באכזבה רבתי, אלא יותר באדישות של השלמה עם הגורל. גם הנתונים מלמדים על כך שזה לא התחום הבולט שלנו. הנה כמה מהם. ישראל זכתה בתשע מדליות אולימפיות, מה שמציב אותנו במקום ה-81 ברשימת הזוכות של כל הזמנים. ברור שאין לנו שום דרך להתקרב לארה"ב, גרמניה, צרפת, בריטניה או סין, אבל תראו אלו מדינות מקדימות אותנו ולעיתים בפער עצום: דנמרק (194 מדליות), בלגיה (148), ניו-זילנד (117), ג'מייקה (77), אסטוניה (34), אירלנד (31), מצרים (29), סלובניה (23), טרינידד וטובגו (19), איי בהאמה (14), אורגוואי (10). נחזור לכדורגל. נכון להשבוע, ישראל מדורגת במקום ה-55 בעולם. לפניה נמצאות מעצמות כמו מצרים, סלובקיה, איסלנד, צפון אירלנד, אירן, קונגו, טוניסיה, בורקינה-פאסו, חוף השנהב וסעודיה. בכדורסל המצב קצת יותר טוב – אנחנו במקום ה-37 – אבל גם כאן מביך לראות מי לפנינו: הרפובליקה הדומיניקנית, ניו-זילנד, טוניסיה, אנגולה, אירן, אורגוואי, ירדן, סנגל ופינלנד. איפה אנחנו בצמרת? בפרסי נובל. במונחים של פרסים לתושבים, אנחנו במקום העשירי. מבין תשע המדינות שלפנינו, שבע היו קיימות מאז החלה חלוקת הפרס בשנת 1901 ורק אחת נוסדה לאחר ישראל – כך ששקלול של שנות קיום המדינה היה מקפיץ אותנו למקום עוד יותר גבוה. גם כך, אנחנו מקדימים בין היתר את גרמניה, הולנד, ארה"ב, צרפת, האיחוד האירופי, קנדה, אוסטרליה, איטליה, יפן, רוסיה, ספרד, ארגנטינה, סין והודו. המספרים ברורים לחלוטין, והם גם תומכים במה שצריך להיות הגיוני לחלוטין: עתידנו תלוי במדע, לא בספורט. את הכסף צריך לתת למעבדות, לא למגרשים. הספורט ייכבד ויעבוד על בסיס מסחרי; המדענים – בהם צריכה המדינה לתמוך.