צירופי מקרים

עוד לא קרה לי פעם אחת, שאגיע לאולם של בית משפט כלשהו ביום מיקוד פלילי וכל הנאשמים יופיעו. התירוץ הנפוץ ביותר: מרשי לא הרגיש טוב הבוקר והתאשפז בבית החולים. התירוץ הבא אחריו: אשתו / בן-דודו / סבתו / אחיינו של מרשי מאושפזים והוא סועד אותם. ואיכשהו זה תמיד קורה בול על היום בו צריך להתייצב בבית המשפט. אם מישהו מאמין שזה אמיתי – שיקום. וכן, אפשר לקבל אישור רפואי, כי שום רופא לא ישלח הביתה על המקום את מי שמתלונן על כאבים בחזה, וכל מה שהנאשם צריך זה שעה-שעתיים במיון כדי לדחות את הדיון. גם לאהוד אולמרט ולאלאור אזריה היה צירוף מקרים מופלא שכזה. אולמרט חש ברע ממש לפני החלטת ועדת השחרורים בעניינו, ובדרך נס הגיעה לרשת תמונה שלו בה הוא נראה רע. ואזריה, לטענת משפחתו, התמוטט בדיוק בזמן בו בית הדין הצבאי לערעורים מכריע בעניינו. וחשוב ביותר: מדובר בשני אנשים שעד היום לא שמענו על בעיות בריאות מיוחדות שלהם. מצטער, גם בצירופי מקרים כאלו אני לא מאמין.

תרשו לי למחזר כמעט במדויק פסקה שהבאתי כאן לפני שבועיים, אבל הפעם מכיוון צירופי המקרים: האם מישהו מאמין שכל העובדות הללו הן רק צירופי מקרים? האם אין בהן לכל הפחות עדות נסיבתית ועדות שיטה לקשר שבין דונלד טראמפ עצמו ובין מקורביו לבין רוסיה? טראמפ ניסה לעשות עסקים ברוסיה והיה לו קשר עם ולדימיר פוטין. קרטר פייג', יועץ בקמפיין טראמפ, עמד בקשר עסקי עם גורמים רוסים וה-FBI חשש שהם עלולים לגייס אותו כסוכן. רוסיה התערבה בבחירות בצורה בוטה לטובת טראמפ. אחרי הבחירות ניסה חתנו, ג'ארד קושניר, ליצור ערוץ קשר חשאי עם הקרמלין ונפגש עם בנקאי בכיר המשמש כזרוע של פוטין. ג'ף סשנס, מראשי הקמפיין וכיום שר המשפטים, שוחח עם שגריר רוסיה בוושינגטון. מייקל פלין, לימים היועץ לביטחון לאומי, קיים שיחות טלפון עם השגריר ולא דיווח עליהן. לשר החוץ, רקס טילרסון, היו קשרים עסקיים נרחבים ברוסיה בתפקידו כמנכ"ל אקסון. טראמפ העביר מידע מסווג ביותר לשר החוץ הרוסי. ג'ים קומי פוטר מתפקידו כמנהל ה-FBI בשל החקירה הרוסית. מחליפו המיועד, כריסטופר ריי, שותף במשרד עורכי דין המייצג חברות ענק רוסיות. זהו גם המצב עם עורך דינו של טראמפ, מארק קוסביץ. כל אלו עובדות שאיש אינו מכחיש, כולל טראמפ עצמו (שבאדיבותו גם אישר חלק מהן אחרי שדובריו הכחישו אותן). ושימו לב: מדובר על מגעים עם מדינה שהיא יריבה – ואולי אף אויבת – מרכזית של ארה"ב, מדינה שכיום ברור שהתערבה בבחירות לטובת טראמפ. לעומת זאת, לא היו מגעים דומים אפילו עם בעלות בריתה הקרובות ביותר של וושינגטון. ואני שב ושואל: אפשר להאמין שזה רק צירוף מקרים? שזהו ציד מכשפות? שזה fake news? שהכמות אינה עושה איכות?

השבוע הבאנו מבחר מ"פניני" טעויות האיות והכתיב של דונלד טראמפ בציוציו בטוויטר. שיהיה ברור: לכולנו יש טעויות כאלו, כולל לח"מ – שלעיתים מגלה אותן רק באיחור וגם כאשר כבר לא ניתן לתקן אותן. אפילו ספרים שעוברים כתיבה ועריכה והגהה והתקנה ועימוד – גם בהם נותרות טעויות. קל וחומר כאשר מדובר ב-140 תווים שנכתבים ונשלחים בתוך דקות ואולי גם שניות. אלא שזו בדיוק הבעיה. כאשר מדובר בעוד ועוד טעויות, היה חייב טראמפ לעצור ולומר לעצמו: זה כבר לא צירופי מקרים, אלא משהו שאני חייב לשים לב אליו. להקדיש עוד כמה שניות, לקרוא שוב, לבדוק אם מתעורר ספק. כנשיא ארה"ב בכלל מוטב היה שיזנח לחלוטין את הטוויטר ויקדיש מחשבה לכל התבטאות שלו, אבל זו כנראה דרישה מוגזמת. יועציו יודעים שהטוויטר עלול לסבך אותו ומנסים מדי פעם למנוע ממנו לצייץ (למשל בזמן עדותו של ג'ים קומי), אבל איש אינו מעז לומר לטראמפ בפרצוף: אדוני הנשיא, תניח לזה. מעבר לכך, חלק מן הטעויות עשויות ללמד על בעיה עמוקה יותר. טראמפ כותב לעיתים בדיוק כמו שהמילים נשמעות – מה שמרמז על מידה מועטה של עיסוק במילים כתובות. ידוע שהוא לא אוהבים תדריכים ארוכים ומעדיף גרפים ותמונות, וזו כמובן בעיה רצינית בהרבה מאשר הציוצים. גם נאומיו של טראמפ – לא הנדירים שבהם הוא נצמד לנוסח הכתוב – מצביעים על אוצר מילים דל במיוחד, על שימוש חוזר ונשנה בביטויי העצמה ועל העדר השראה ממקורות אחרים. כל אלו ביחד, כאשר עסקינן בנשיא ארה"ב, מעוררים דאגה המצטרפת לזו הקיימת ממילא בשל אישיותו והתנהלותו.

לפעמים צירוף המקרים הוא מכוון. כך היה השבוע, כאשר ביהמ"ש העליון קבע שעיריית גבעת שמואל אינה רשאית למנוע פרסום פוליטי בחוצותיה בנימוק ששטחי הפרסום מיועדים רק למודעות מסחריות. המחלוקת, כפי שהעיר בצדק אליקים רובינשטיין, הייתה על פרשנותו של חוק עזר עירוני – אבל גם רובינשטיין עצמו, כמו השופט ניל הנדל ובמיוחד השופט יורם דנציגר, ניצלו את ההזדמנות כדי לפרוס את משנתם בנושא חופש הביטוי. בהקשר זה הפריעו לי כמה משפטים בפסק דינו של דנציגר: "בזמנים אלו, אנו עדים לנסיונות חוזרים ונשנים לאתגר את מעמדו [של חופש הביטוי], וההקשרים הם יצירתיים ומגוונים: החל מחופש הביטוי בתחומי העיתונות והאמנות, עובר בחופש הביטוי באקדמיה, וכלה בחופש הביטוי במגרש הפוליטי. כל מקרה ראוי, כמובן, לבחינה משלו. עם זאת, חשוב לעמוד על כך, שבחלק ניכר מהמקרים - כמו במקרה דנן - הניסיון לכרסם בחופש הביטוי בא דווקא מצד השלטון. הדבר מטריד כשלעצמו, ובמיוחד כאשר הוא מופנה נגד קבוצות מיעוט או קבוצות שוליים בחברה, המבקשות לבקר את השלטון ואת מוסדותיו". כלומר: דנציגר ניצל את ההזדמנות שנקרתה לו כדי לעסוק במחלוקות סביב מירי רגב, הקוד האתי של האוניברסיטאות ועוד. דומה שבכך הוא חרג מן המנדט שלו כשופט. הדברים היו יכולים להיאמר בהרצאה או להיכתב במאמר, אך לא בפסק דין. בית המשפט העליון מדגיש שוב ושוב, ובצדק, שאינו עוסק בשאלות תיאורטיות אלא בתיק שלפניו. גם כאן, הנושא הוא אך ורק אותן מודעות בגבעת שמואל – ולא שום דבר אחר. אמירות מהסוג הזה רק פוגעות בבית המשפט העליון, מציירות אותו כמי שנדחף בכוח למגרש הפוליטי והציבורי, וגורמות למחשבה שמא צריך לרסן את התערבותו בנושאים שמחוץ לגבולות המשפט.

שני עורכי דין הגישו השבוע בקשות לאישור תביעות ייצוגית נגד בזק, בעליה ומנהליה. העיתוי הוא כמובן הכל חוץ מאשר צירוף מקרים: הבקשות נוגעות לחשדות הנחקרים כלפי שאול אלוביץ ובכירים אחרים. את הבקשות הללו צריך לזרוק מכל המדרגות ולהטיל הוצאות עונשיות על המבקשים ובמיוחד על עורכי דינם, שהם העומדים מאחורי ההליכים המופרכים הללו. בפרשת בזק אין הרשעה, אין כתב אישום, אין כתב חשדות, אין אפילו בקשה למעצר. יש חקירה ופרסומים בתקשורת. זה הכל. ועל זה מתבססות הבקשות החצופות הללו, שכל מטרתן היא להיות הראשונות שיוגשו – כדי לקצור בעתיד את הקופונים של שכר טירחה וגמול לתובע. זהו ניצול לרעה של הליכי משפט מאין כמותו, וניסיון ציני לקבל קצת פרסומת בחינם (לכן איננו מפרסמים את שמות עורכי הדין החמדנים הללו). מאחר שזו אינה הפעם הראשונה וגם לא השנייה ואפילו לא העשירית שמוגשות תביעות כאלו, חובתם של בתי המשפט לעשות הכל כדי שזו תהיה הפעם האחרונה או לפחות אחת האחרונות. ואת זה צריך לעשות בדרך שתשדר את המסר הכי ברור לעורכי דין מהסוג הזה: דרך הכיס. לא רק שלא תקבלו אגורה, אלא שגם זה יעלה לכם רבבות שקלים מכיסכם הפרטי.

ביום שני השבוע (26.6.17) בישרה חברת שפע ימים לבורסה, כי מצאה אבן חן מסוג "היבוניט" בנחל הקישון במשקל 2.83 קראט – הגדולה ביותר שנמצאה אי-פעם בישראל. הייתה זו ההודעה הראשונה של החברה מזה תשעה חודשים על פעילותה, כאשר כל ההודעות מאז ספטמבר שעבר עסקו בענייני פיננסים. החברה הוקמה בשנת 1999, בעקבות דברים שאמר הרבי מלובאביץ', ר' מנחם מנדל שניאורסון, 11 שנים קודם לראש עיריית חיפה דאז, אריה גוראל, על עירו: "בעמק נמצאים אבנים טובות ומרגליות, והקב"ה עשה דבר פלא - הוא הטמין אותם בעומק הארץ". חב"דניקים מסורים קיבלו את הדברים כפשוטם ומאז הם מחפשים אבני טובות ויהלומים באזור חיפה, בהצלחה צנועה. ההודעה השבוע פורסמה בערב יום הזיכרון לפטירתו של הרבי, החל בג' בתמוז. צירוף מקרים? בהחלט יכול להיות. לא נחשוד בחברה שהיא החזיקה את המידע המשמח הזה קרוב לחזה, תוך עבירה על חוקי הדיווח, רק כדי לפרסמו בתאריך החשוב הזה. מן הסתם, יהיו מי שיראו בצירוף המקרים סוג של אות משמים. מצד שני, מאתר החברה נוצר הרושם, כי בעליה אבי טאוב כלל אינו מאמין שהרבי אכן נפטר, אלא סבור שהוא מלך המשיח ועודנו חי אי-שם – אז לתאריך ג' בתמוז ממילא אין משמעות מבחינתו.