"פרח נדיר" (שירים), (הוצאת "רימונים" – תשע"ב/2012) בספרה העוטף פרקי מסעות 'חוץ' - בין מדינות וערים, לבין מסעות 'פנים' – אל תוככי הנפש. מבינים 'שלמודע', 'ולתת-המודע' תפקידים דומיננטיים לאורך השירים.
לעיתים החלום הופך למציאות, והמציאות לחלום. ובאם קיים עניין ורצון להגשים דבר מה (מחד). או להישאר אדיש (מאידך). 'הפרט' לבדו - הוא שמחליט וקובע.
מאליו, 'המציאות והחלום' נפגשים ומובאים כמטאפורות בשירתה הבנויה לתלפיות של המשוררת. הם כשלעצמם יוצרים קווי חשיבה פורצי דרך במשקל ובדעת.
כן היא מאזכרת ביצירותיה לא אחת את מוצאה מארץ היאור. ואת נושא - 'נטישת מקום אהוב' (בשל שנאת חינם כנגד היהודים), הם הם אלה העושים את ההשלכות על חייה בהווה, לבעלי עוצמה ותוכן. ראה הפסוק מהשיר (ע' 109) ..."בְּצַווֹת מִצְרַיִם"...//אֶת כְּנָפַי הַיְּהוּדִיּוֹת לִפְרֹשׂ/וְלָתוּר אַחַר קֵּן חָדָשׁ,/מְצָאתִיו עַל הַר הַכַּרְמֶל"...
גירוש היהודים, הִכה במשפחתה ובה קשות. אך יחד עם כך, ידעה כי המלחמות הם תוצר ישיר של השלטון ועל כן היא איננה שוכחת, לא את הבית ולא את המקום שם נולדה וצמחה. ולא כל שכן, את חבריה וחברותיה לבתי"ס שם התחנכה. ובשיר אחר (ע' 46): היא מציינת: ..."אַךְ כֶּיצַד מוֹצִיאִים אֶת מִצְרַיִם מֵהַיְּהוּדִים?"...//..."כִּי זוֹ שֶׁשָּׁתְתָה מִמֵּי הַיְּאוֹר/בְּאַדְוַת חִיּוּךְ אֵלָיו תַּחְזֹר"...//..."וְהִיא צוֹלֶלֶת לְתוֹכוֹ/ולְתוֹךְ הַנָּהָר הַפְּנִימִי שֶׁל זִכְרוֹנָהּ/כְּדָג כָּסוּף הַשּׂוֹחֶה וּמְחַפֵּשׁ בְּתוֹךְ עַצְמוֹ"...
למושא נפשה שהוא 'יצירת שלום עולמי' - היא מקדישה את עתותיה. היא המייסדת היו"ר והנשיאה בישראל ובעולם של IFLAC, הפורום הבינלאומי לתרבות ולספרות השלום. מכך, מקימה אתר ויוצרת קשרים בינלאומיים עם אישים ויוצרים התורמים ביוזמתם להתפתחות המידע והמסרים התרבותיים המלווים את התחום החשוב הזה.
בהמשך השיר (שבע' 109), ניתן לחוש בשורותיה את ערגתה וכמיהתה 'לשלום' כאשר הוא עדיין קשור לחלומותיה ושאיפותיה האינדיבידואלים לחזון העתידי:
..."יוֹתֵר מִכֹּל,/מִשְׁאַלְתִּי כַּיּוֹם/לִרְאוֹת אֶת בָּנֵינוּ הַלּוֹחֲמִים/טוֹבְלִים/בְּקַרְנֵי הַשָּׁלוֹם/שֶׁטָּווּ אִמּוֹתֵיהֶם/כְּשֶׁהָיוּ צְעִירוֹת מֵהֶם -/בַּיָּמִים הַקְּרוֹבִים הָרְחוֹקִים/שֶׁל קֶשֶׁת בֶּעָנָן"...
אולם, ביצירתה אשר (בע' 113) הפנייה היא תוכחה כנגד הקולקטיבי שאינו לומד להשתנות והופך למפלצתי חסר תקנה. בכאבה היא פונה ביצירתה זו אל ההוגה וִילְפֶרֶד אוֹוֶן ורושמת: ..."שִׁנֵי בָּנֵינוּ/עֲדַיִן נוֹעֲדוּ/לִצְחֹק סְבִיב תַּפּוּחַ,/אַךְ עַכְשָׁיו אָנוּ קוֹשְׁרִים אֲלֵיהֶן/לֹא רַק לַהֲבֵי חֲרָבוֹת/אֶלָּא גַּם טִילִים/מְשֻׁכְלָלִים"...//..."וִילְפֶרֶד אוֹוֶן, בִּכִּיתָ/אֶת חֹסֶר הַתַּכְלִית בַּמִּלְחָמָה,/זָעַקְתָּ אֶת רַחְמָנוּת הַמִּלְחָמָה, וְאָנוּ עֲדַיִן חֵרְשִׁים"...
ספריה ומחקריה בנושא השלום, יחד עם היותה סופרת פורה ופעילה הלוחמת גם לשוויון בין המינים, ניתן לפגוש בשירתה שבקובץ החשוב הזה אמירות ישירות ונחרצות בנושא מעמדה של האישה.
בהתייחסותה לאמירתו הידועה של דקרט, היא מצביעה על שינוי שחל בתפיסתה כאישה את עולם היצירה: (ע' 63): ..."דֶּקַרְט הַיָּקָר, לֹא רַק: ..."אֲנִי חוֹשֶׁבֶת, מַשְׁמָע אֲנִי קַיֶּמֶת"...// ..."דֶּקַרְט הָיָּקָר, אֲנִי אִשָּׁה,/אֲנִי אֵם, אֲנִי מְשׁוֹרֶרֶת"...//..."וְעַל כֵּן, עֲבוּרִי/רֵאשִׁית כֹּל: ..."אֲנִי מַרְגִּישָׁה, אֲנִי יוֹצֶרֶת"...//..."אֲנִי יוֹצֶרֶת מַשְׁמָע אֲנִי קַיֶּמֶת"...
בשיר (ע' 89) היא מצביעה בגלוי ובהעזה על חוסר התכלית בעולם הגברי המנוכר, אשר דוגל במלחמות. שינוי תפיסה בעולם המלחמות, יכול להתחולל לדעתה רק במידה ויבינו הגברים 'שהשלום' הוא אישה. ..."אֵיךְ אֲנִי יוֹדַעַת/שֶׁהַשָׁלוֹם אִשָּׁה?/אֲנִי יוֹדַעַת,/כִּי פְּגַשְׁתִּיהָ אֶמֶשׁ"...//..."פָּנֶיהָ הָיוּ כֹּה עֲצוּבִים",.../..."הִיא אָמְרָה שֶׁתִּינוֹקָהּ/
נִרְצַח בְּאוֹשְׁוִיץ,/בִּתָּה – בְּהִירוֹשִׁימָה/וּבָנֶיהָ בִּוְיֶטנָאם/בּוֹסְנִיָּה, רוּאַנְדָּה, יִשְׁרָאֵל פָלַסְטִין, וּלְבָנוֹן"...//..."כּל שְׁאַר הַיְּלָדִים הִיא אָמְרָה,/הֵם בָּרְשִׁימָה הַשְׁחוֹרָה/שֶּׁל הַמֵּתִים בְּמִלְחָמָה גַּרְעִינִית".../..."אֶלָא אִם כֵּן/כָּל הָעוֹלָם יָבִין/שֶּׁהַשָּׁלוֹם הוּא אִשָּׁה"...
דגש מיוחד באותו נושא נראה (בע' 102): ..."אֲנִי מְחַכָּה לַיּוֹם/אֲשֶׁר יִפְרַח כַּמִּימוֹזָה/כַּאֲשֶׁר מַחֲצִית נְשִׂיאֵי הַעוֹלָם/תִּהְיֶנָה נָשִׁים -/עִם זְרוֹעוֹת עוֹטְפוֹת/כָּל בֶּכִי שֶׁל יֶלֶד רָעֵב/כָּל סִכְסוּךְ, כָּל אַלִימוּת/ כָּל מִלְחָמָה"...
הרציונאליות בתחומים טעונים, כמו מלחמות, לעולם אינן פוסחות מלהטיל צל כבד על נפשה, ועם זאת היא אינה נכנעת בקלות. ואם אינה יכולה לפעול בדרך אחת (כי אין לרשותה כלים), היא מפעילה את מה שחנן אותה הבורא, היא רושמת ומביאה לעולם את דעותיה ופועלת בנאמנות לאורן. (ע' 51): ..."חִכִּיתִי מֵאָה שָׁנָה/בְּעֶשֶׂר דַּקּוֹת, מְאָה אוֹטוֹבּוּסִים/סַבּוּ בִּמְעַרְבֹּלֶת אָזְנִי,/הִצְטוֹפְפוּ בִּשְׁנוֹתַי,/אַלְפֵי דְּמֻיּוֹת דְּחָפוּנִי./חַשְׂפוּ וְדָרְכוּ עַל שָׁרָשַׁי"...//..."אַט אַט בָּעֲלָטָה/מְעִיפֵנִי אֶל מְקוֹרוֹ/עַל שָׁטִיחַ דַּק מְעוֹפֵף"...
בספריה הקודמים כמו בספרה: "ביער הכרמל שלי" - בשיר: "משחקים" (ע' 43), ניתן לחוש את פריצות הדרך למען איחודו של 'המצוי' עם 'הרצוי' בהשגת היעד. היא, המשוררת, למודה וזקופה, לא נכנעת, ויודעת את כל המהלכים והכללים שבמשחק. עומדת איתן במערבולת הזרמים ופותחת פתח להתחלות; לאפשרויות; לתחרויות; ולהעצמה. כדי להיטיב עם מעמדה הנחות של האישה.
כזאת נראה גם בספרה: "הרימון" - הקול הנשי בשירתה של אהרוני, נעוץ בכל תג ותג והחיווי הוא אדיר ומעצים.
ואלו דבריה בבית מהשיר "אישה ללא זמן" (ע' 11): ..."אֲנִי הָאִשָׁה לְלֹא זְמַן.// חָלַמְתִּי עַל נְטִיעַת יְעָרוֹת/וְּבהֶשֵּׂג יָדִי אַךְ שִׂיחִים בּוֹדְדִים. // אַךְ יוֹדַעַת אֲנִי כִּי אֵינֶנִּי זְבוּב שֶׁבָּקַע בַּשַּׁחַר וּמֵת בַּדִּמְדּוּמִים. // יוֹמִי הוּא רִמּוֹן /מָלֵא גַּרְעִינֵי שָׁנִי - / הַזְּמַן הוּא יְדִידִי / הַמּוֹנְעֵנִי לְטַעֳמָם בְּבַת אַחַת / כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִכָּל אֶחָד." ...
בשקדנות רבה משתדלת המשוררת לאורך כל דרכה הספרותית והמחקרית למצוא איזון הולם בין העיקר לתפל, ולהוכיח מסוגלותה וחיוניותה של האישה בעולם הפלורליסטי. היא מוכיחה זאת בבירור בקטע המסכם בשיר "אינך יכול להפציץ אותי שוב!" (ע' 66): ..."כָּעֵת יֵשׁ לִי הַכֹּח שֶׁלִּי / וְעִיסּוּקִי, הַיְצִירָתִי - / בְּנִיַּת עוֹלָם שֶׁל שָׁלוֹם / בְּעֶזְרַת קוֹלִי וְשִׁירָתִי"...