שיטה של בני ישראל לסמן את כלי החרס בהם הביאו מנחה או מס באמצעות טביעה על ידית הכד נהגה החל מתחילת ההתיישבות בכנען, במאה ה-13 לפנה"ס, וכלה בתקופה הפרסית, מאה 4 לפנה"ס. זוהי תופעה המיוחדת לעם ישראל, הן בשל אורך זמנה והן בשל תפוצתה.
בחפירות הארכיאולוגיות של פרופ' זרטל במזבח בהר עיבל נמצאו העדויות הראשונות של המנהג הזה - כלי חרס ובהם מנחה לה' שנמצאו בהר עיבל היו מסומנים בעיטורי טביעה עם חריטה של נקודות וקווים בדגמים שונים על ידיות הכלים. זרטל ספר עשרות דגמים כאלה. העיטור הזה זוהה בכל חלקו המזרחי של הר מנשה ובצפון אפרים. לסימנים האלה אין אח ורע באזורים אחרים באותו הזמן (זרטל, עם נולד-המזבח בהר עיבל וראשית ישראל, 322 ;246).
הסימונים האלה נוצרו, כל הנראה, כדי לזהות את מגישי המנחה - המשפחה או השבט' שהניחו אותם באתר של המזבח. זרטל תיארך את זמן קיום המזבח ל-1200-1250 לפנה"ס.
השלב הבא של התופעה נחשף בחפירות של פרופ' גרפינקל בח'רבת קייאפה. נתגלו עשרות כדי חרס עם טביעת אצבע של הקדר על ידית הכלי. הטביעה נעשתה לפני צריפת הכלי באש ועולה מכך שהכלי הוכן מראש עם הסימון המיוחד. למה שימש הסימון? כנראה שהיה חלק ממערכת גביית המיסים עבור המלך וממלאי התפקידים שלו ברחבי הממלכה. הכלים הוכנו במקום אחד ספציפי ונשלחו לכפרים, בכמות שנקבעה מראש, לשם קבלת המס. המס ניתן בצורה של - יין, שמן ותבואה. אחרי מילויים נשלחו הכדים עם תכולתם לבעלי התפקידים של המלך - הצבא, ראשי הצבא, הכוהנים, הפקידים וכו', כחלק ממשכורתם. השיטה הזאת חושפת כי בתקופת ההתיישבות בקייאפה, מאה 10 לפנה"ס, כבר היה שלטון מרכזי עם אדמיניסטרציה ומערכת גביית מיסים, שהשתמשה בסימון אחד ויחיד לסימון הכדים, היות שמדובר רק במוסד אחד שקיבל את המיסים-מוסד המלוכה.
השלב הבא של התופעה נתגלה בחפירות ארכיאולוגיות בכמה וכמה אתרים מתקופתו של חזקיהו מלך יהודה. הפעם הטביעה השתכללה וכללה גם שמות של אנשים (שנתנו את המס) וגם את המילה 'למלך'. כלומר הכדים על תכולתם היו שייכים למלך. לעתים נוספו שמות של ערים: חברון, זיף, שוכו, ממשת. הכדים היוו חלק מההכנות של המלך לקראת מסע המלחמה של סנחריב. הוא אסף את המזון ואיחסן אותו בערים הבצורות, לקראת מצור אפשרי.
השלב הבא של התופעה נראה בתקופת יאשיהו - אז סומנו הכדים בסימן של וורדה (פרח) או עגול עם נקודה במרכזו. אחרי כן מופיעה התופעה בתקופה הפרסית - עם כתובת יהוד על ידית הכד.
מכל האמור לעיל ראינו כי שיטת סימון המנחה או המס של בני ישראל התקיימה לאורך מאות שנים. זהו מאפיין ייחודי ומיוחד לתרבות הישראלית, שלא הופיע - לא בהיקף ולא בהמשכיות - באף תרבות אחרת באזורנו.
