הרומן החדש של עופרה עופר אורן, "רצח בבית הספר לאמנויות", הוא מותחן קריא ביותר, מהנה, בגובה העיניים, ריאליסטי, המציג הווי ישראלי מובהק. ומעבר לכך, אם נקלף את שכבות הצבע הלוקאלי, נגיע לליבתו - נזקי הורים. זהו רומן על משפחות מרעילות, לא מתפקדות, על ילדים שהזניחו אותם או התעללו בהם או... הספוילרים נמחקו. קירה, הגיבורה הראשית, חולמת בהקיץ על עבר שבו קיבלה את המגיע לכל אחד, זכות אנושית בסיסית, אימא ואבא אוהבים ודואגים, לאורך זמן.
הדיאלוגים במותחן כמו נלקחו ישירות מהרחוב, מהכביש, מבתי קפה, מפגישות בין אנשים, ומעל לכול, מבית הספר התיכון, שבו ובסביבתו מתמקדת העלילה. מחברת הספר, עופרה עופר אורן, כותבת על מקום המוכר לה היטב, על כל פינותיו ודרכיו ועל כל עובדיו ותלמידיו והיחסים ביניהם. אחרי שהייתה, במשך יותר מעשרים שנה, מורה לאנגלית בבית הספר תלמה ילין בגבעתיים, הסופרת שאבה ממנו תכנים למותחן הראשון שלה אחרי שמונה ספרים. כפי שכתוב בראיון עיתונאי שנתנה לרגל צאת ספרה החדש (1), רצח לא התבצע בתלמה ילין, בית ספר המציע לימודי אמנות לצד לימודים עיוניים ומדעיים, אבל יש קווי דמיון אחרים בינו לבין בית הספר לאמנויות תהילה שבו מתגלית גופת המנהלת, בתחילת המותחן. שם התיכון שבו בחרה המחברת, תהילה, הוא רמז לסרט ולסדרה האמריקניים המפורסמים, "פיים", משנות השמונים, שעקבו אחר קורותיהם של תלמידים ומורים ב"תיכון לאמנויות הבמה" בניו-יורק של שנות השבעים.
הרומן הוא "מאוד תל אביבי", לדברי המחברת, אך שולח שלוחות למקומות אחרים, בארץ ומחוצה לה. פסיפס אנשים מתגלה לקורא, עולה מרוסיה, מוזיקולוג, שנאלץ לעבוד כשומר בבית ספר, ילדה אתיופית שעוד מעט תהיה יתומה, מפקד במילואים ופוליטיקאי לשעבר מוערך ששוקע באלצהיימר, נערה שנאנסה על-ידי בן טובים כמה כיתות מעליה שניצל את התאהבותה התמימה בו, נערה ערבייה מוכשרת מיפו שמאפשרים לה להיכנס לבית הספר לאמנויות אך מגרשים אותה ממנו לאחר מכן, שחקנית ישראלית, גם היא מיפו, מצליחה בחו"ל בעלת עבר משפחתי כאוב, ועוד ועוד. מארג של סיפורים מהחיים המאפיינים את ישראל של ימינו שבה נעשים עוולות ושחיתויות, שבה בולטים בכיעורם ובמגוחכותם המצ'ואיזם והסנוביזם, אך בה מתגלה גם טוב הלב של אנשים המתגייסים מייד לעזרה כשפונים אליהם או אפילו מיוזמתם שלהם.
הרומן נע בתחילתו בין חייה של קירה לחייו של יבגני, שניהם מרוסיה. יבגני בן החמישים וחמש, הבודד וחסר הבית, שסגן מנהל בית הספר שבו הוא עובד כשומר, מאפשר לו, ערב ראש השנה, לגור בחדר האחות הנטוש, מגלה לזוועתו שמנהלת בית הספר הקשוחה והשנואה נרצחה. קירה, עיתונאית צעירה, מנהלת רומן חשאי עם רופא בכיר, אוהד, נשוי לנעמה, אב לילדה, אלונה, שסובלת מתסמונת רט (למען הקיצור, סוג של אוטיזם). מנהלת בית הספר שנרצחה, סמדר בן-טובים, היא אמו של אוהד, וקירה לוקחת על עצמה את משימת פענוח מותה של אם מאהבה. אט אט מתרחב המעגל ואתו פסיפס הדמויות. באותו זמן נחשפת קירה לאופיה הקשה של סמדר, שפיטרה, גירשה, זרקה, דרכה על גוויות. להרבה אנשים יש בטן מלאה על סמדר, אישה יהירה, משפילה, וגם... הספוילרים נמחקו. להרבה אנשים יש אם כן מניע לרצות במותה. ורשימת החשודים רק מתארכת. קירה, שעברה משבר קשה בחייה לאחר שהוריה עזבו אותה, כל אחד בנסיבות אחרות, מגלה חמלה רבה לכל האנשים שאותם היא חוקרת. עוקבי הבלוג של עופרה עופר אורן (2) יזהו את חמלתה של הסופרת עצמה, הרגישה לכל עוול ולכל כאב, מכל סוג שהוא, במשפחה ומחוצה לה. כמו-כן יש לציין שהסופרת החלה לעסוק בשנים האחרונות בכתיבה עיתונאית ומפרסמת בלוגים
בערוץ אנשים של Xnet - האחד,
"סופרת סופרות", עוסק בנשים בולטות בספרות, ובאחר, "הסודות והסיפורים מאחורי
השירים הגדולים", היא מנתחת שירים ידועים ויוצרת זיקה בינם לבין חיי יוצריהם (3).
את התחלת הספר ניתן לקרוא בדף ההוצאה (4), והינה טעימה נוספת מהמותחן, המדגימה את סגנונה של הכותבת:קירה הביטה סביבה. חיכתה. כדאי שתאזין לשיחות. שתנסה לשמוע הלכי רוח. שתסקור את הנוכחים, כדי להבין. עליה לחזור מכאן עם הרבה מילים מתארות, מקוריות, אבל צפויות במידה. אסור לה לספר סיפור קיצוני מדי או דוחה, הוא צריך להפתיע ולעניין. במקום להתרכז במשימה שלה, במקום ללקט רעיונות ולהתחיל למצוא את המילים הנכונות לכתבה, גילתה שהיא מסוגלת לחשוב רק על עצמה. ועל אוהד. על החשש שלה מפני מה שיקרה בעוד כמה רגעים והוא מחויב המציאות: מפגש המבטים איתו.
היא קמה והתרחקה מהאנשים שכבר החלו להתקבץ לקראת ההלוויה של סמדר בן-טובים.
עוד מעט תראה גם את כל בני המשפחה של אוהד. האם יביאו את אלונה? כנראה שלא. אבל כל האחרים. אחותו, אביו. נעמה.
הם הגיעו בלעדיו. דבוקה הדוקה אבל לא חבוקה. נעמה הייתה גבוהה מהצפוי, בנעלי עקב בוהקות, בשמלה חובקת מתניים. כולה נכונה, תלתלים מעוצבים על הכתף, דקיקות מדויקת.
ממקום התצפית המרוחק שלה הביטה קירה בנעמה ושנאה את הנעליים שלה, הנוחות, השטוחות, ששיירי בוץ ישנים דבוקים אל חלקן האחורי, את המכנסיים הדהויים שלבשה, את השיער שאספה, את הפנים "הנקיות מאיפור". מתי מצאה לעצמה נעמה זמן לצללית עיניים, לסומק לחיים, לשפתון. איך, עם הילדה שיש לה ועם כל מה שעובר עליהם בימים האחרונים, הצליחה להופיע במראה המושלם הזה, שיצטלם היטב, אשתו המלוטשת והעצובה של ד"ר אוהד בן-טובים, שאמו נרצחה באכזריות?
קירה פתחה את הטלפון וראתה שב-ynet כבר מופיעה ידיעה: "מיקי בן-טובים, שכיהן בשנות התשעים כחבר כנסת מטעם העבודה, מביא היום לקבורה את רעייתו סמדר, שמצאה את מותה בנסיבות מחרידות". אי-אפשר להתחרות במהירות הדיווח של האתרים ברשת האינטרנט, ובכל זאת אנשים ממשיכים, לעת עתה, לקנות עיתונים. עדיין רוצים את הדפים הגדולים ליד הקפה של הבוקר, לדפדף, להיעצר, לחזור ולהסתכל על תצלום שלא יתחלף בעוד כמה דקות, לגעת בנייר. (עמ' 31-32).
