קולומבוס גילה את אמריקה בשנת 1492 בשליחותה של מלכות ספרד. בשנה זו בדיוק נחקק ונחתם הצוו המלכותי על-ידי אותה מלכה, שהורה על גרוש יהודי ספרד ממולדתם. אילו הייתי גודמן המביא מהרב קוק, יכולתי להסיק שגילוי אמריקה היה מוכוון משמים, כי אפשר את גירוש ספרד מאחר שהעניק ליהודי ספרד ארץ מקלט חדשה לברוח אליה ברבות הימים... אכן נפלאות הן דרכי השם.
גודמן "מגלה את אמריקה" כאשר הוא קובע בכותרת שכולם צודקים! ואני אשלים את המתבקש: "שכולם צדיקים!" והרי כבר גילו לנו חכמינו שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות (או בגוויות של צדיקים...). וגודמן אף מטיב לרתום את העגלה לפני הסוסים...
א. כותב גודמן: "משבר האידאולוגיות נבע מכך שכאשר הרעיונות נפגשו במציאות הם נשברו. הטיעונים, לעומת זאת לא נשברו. המציאות לא הפריכה אותם, היא דווקא הוכיחה אותם". לפנינו מלאכת מחשבת של רתימת הטיעונים לפני האידיאולוגיות! אלא מה: "הטיעונים" זאת מילה מכובסת לעלבונות לחרדות ולעוולות. אלה "ברירות המחדל" הקיומיות של כל חברה אנושית, שתמיד היו ויהיו. כדי להתגבר עליהן בהיקף חברתי רחב, נולדו האידיאולוגיות הרעיונות כפתרונות לטיעונים, ומשנשברו חזרו "ברירות המחדל" למשול בכיפה.
ב. לכן שגויה מיסודה מסקנתו של גודמן: "במרוצת הזמן התברר שהימין צדק, אך התברר גם שהשמאל צדק". לא נהיר לי, מה עניינו של ה"צדק" לכאן? אבל אניח שזאת צורת ביטוי לתקיפותם של שלשת "ברירות המחדל". אלא שגודמן מסיק מסקנה בעייתית: "המשבר נובע מכך שהטיעונים של שני הצדדים התבררו כתקפים." ובכן, ראשית, לא התבררו! ברירות המחדל קיימות לפני ואחרי! שנית, מלכתחילה אין סימטריה ברעיונות של שני הצדדים! מתחילתם נולדו במקביל רעיונות שונים כדי לפתור מצוקות דומות לזהויות שונות. זה ששני הרעיונות כזבו לאורך השתנות המציאות ההיסטורית אינו הופך אותם לחסרי ערך, ובטח שלא באותה מידה! מה עוד שאי-אפשר להתעלם מכך שהם הקשו ונטרלו זה את זה! בהעדר הכרעה! לפנינו הסקה הנובעת מהמראה החיצוני של התוצאה, תוך התעלמות מכוונת מהמהות הפנימית.
ג. בפרק א' סתירה מביכה, טורח גודמן להעניק ממד של היגיון מעשי לרעיון המשיחי: "תנאי הפתיחה השליליים הכפולים הללו (מיקומה ואופיה של ישראל-ג.ג.) מגבירים את חשיבותם הביטחונית של הרי יהודה והשומרון. בגלל הדמוגרפיה היחודית והטופוגרפיה הייחודית של ישראל, בלעדיהם המדינה אינה בת הגנה."... "מי ששולט בהר שולט במוקד החיים של העם ביבי הודה". אלה שתי "אקסיומות" דתיות פשטניות וגודמניות חדשות, שמחייבות הוכחה! וברות הפרכה! זה היה אולי נכון לתקופות הבית השני וביזנטיון. גודמן "אונס" את האמונה המשיחית ומאלץ אותה להיות הגיונית, רק כדי לייצר שיח עקר! מדוע עקר? כי גם אם יוכח לדתיים "באותות ומופתים" שזה פשוט לא נכון! הם ידבקו במשיחיות!
ד. את העוות הזה מסכם גודמן במסקנה נחרצת: "ללא קיר המגן (מונח ז'בוטינסקאי שכלל לא מתייחס לטופוגרפיה - ג.ג.) של הרי יהודה והשומרון, החוצצים בין העולם הערבי הגועש לבין החיים היהודיים המערביים השלווים, אי-אפשר להבטיח שהחיים יישארו מערביים ושלווים".מוחמד הוכיח שזה שטות כבר במאה הששית! ובמאה ה-21 זאת כבר שטות גמורה! ולא עם דברי שטות ניתן לשכנע חילונים.
ה. גודמן משתוקק לייצר שיח, גם אם יהיה עקר, ולכן אינו מתעלם מהבעיה הדמוגרפית: והוא מסיק עוד מסקנה פשטנית: "היום שבו יתחילו היהודים להיות מיעוט בארצם, יהיה גם היום שבו יפסיקו להיות אדונים לגורלם." כל חילוני בר דעת ישאל מייד: מיליוני היהודים החיים כמיעוט בארה"ב אינם "אדונים לגורלם"? הסיפור החילוני חוצה עמים ומכהה מגדריות. החשש הדתי הוא שרוב הפלשתינים יהפכו לחילוניים ויותירו מאחור את הדתיות האיסלאמית, והחלונים את הדתיות היהודית, ואז מה יהיה גורל חזון הרב קוק?... איזה הסבר תאולוגי יומצא לסיפור כזה?...
ו. גודמן מסכם את הפחדים החילוניים מתוך ראייתו היהודית: "הולך וקרב היום שבו ישראל תעמוד מול דילמה בלתי אפשרית ... היא תצטרך להכריע האם היא מדינה יהודית שאיננה דמוקרטית או מדינה דמוקרטית שאיננה יהודית". אלא שגודמן טועה, כי רוב התהליכים עד היום מצביעים על כך שהמציאות הישראלית כבר הכריעה בדילמה האפשרית היחידה: ישראל תהיה מדינה חילונית ודמוקרטית ולא מדינה יהודית דתית! עיקר הבעיה היא לשכנע את הדתיים משני הצדדים. המתנחלים הדתיים כבר "ניצחו!" במאבקם על השליטה בחבלי ארץ נוספים. ובכך הם כבר הכריעו את העתיד לטוב ולרע, תלוי בעיני מי. במציאות שנכפתה, ישראל תהפוך בהדרגה למדינת חילונית של כל אזרחיה. כי הפלשתינים החיים כאן משני עברי הקו הירוק כבר מבינים (בעקבות תוצאות "האביב הערבי") שזה המוצא הישים המיטבי עבורם. הדתיים ישארו כאן כמיעוטים שוליים. המציאות תיצור אוטונומיות שיאלצו לשתף פעולה ביניהן ועם מדינת ישראל נטולת הגבולות. ארץ ישראל תהפוך בעל כורחה בהדרגה תחילה לפדרציה ובהמשך?..
עד כאן דנתי בפרק א' של חלק ב' בספרו החשוב של
מיכה גודמן. גודמן כהוגה דעות דתי לאומי משתמש בכלי המחשבה האקדמיים החילוניים כדי להתמודד עם מצב מורכב מראשיתו, והנחתו היסודית היא שהאיסלאם בכלל והפלשתינים בתוכו, שהם מחציתו של הקונפליקט ההיסטורי המתמשך, הם במהותם מרכיב קבוע שאינו מסוגל להשתנות בגלל תנאי הפתיחה בגלל הסביבה בגלל הדמוגרפיה ובגלל התרבות. לכן נכון וצריך להתעלם מהם ולהתמקד בקונפליקט הפנים יהודי למרות שהוא נובע ישירות מהם.
אני מרשה לעצמי לחלוק על כך, ולטעון שהאיסלאם נמצא בעיצומו של תהליך דומה לתהליך שעברה הנצרות באירופה החל מהמאה ה-15 והוא המאבק בחילוניות בנאורות במדע ובטכנולוגיה. מאבק הנצרות נמשך כמאתיים שנה עד שהוכרעה הדת, עד למאה ה-18. מאבק החילוניות באיסלאם החל במאה ה-19 ונמשך מאז בעוצמות שונות וניתן להניח שהאיסלאם יוכרע במאה ה-21. לכן חייבים להניח שיש השתנות באיסלאם וניתן להראות תהליכי השתנות ברורים בחברה הפלשתינית! ולכן הנחתו הבסיסית של גודמן שנכון להוציאם מהמשואה מוטעית! והשאר המסקנות בהתאם.
