השופטת: רגד זועבי, בית משפט השלום בבית שאן

המועד: יום שלישי, 04.04.2017, שעה 10:00

הנושא: תביעות קטנות

דומה שכבר יצא לציין במסגרת זו, ששיפוט בתביעות קטנות מציב בפני השופטים אתגרים ייחודיים. מאחר שלא מדובר במשפטנים, צריך להסביר באורך רוח במה מדובר ולאזן בין הרצון לתת לצדדים את יומם לבין ההכרח לשמור על מסגרת ראויה ועל התנהגות מתאימה. לשופטת רגד זועבי יש אתגר נוסף: הקול שלה אינו מצליח להתגבר על אלו של הצדדים. התביעה הראשונה נוגעת לאספקת רהיטים. התובע נלהב ומרים את קולו, זועבי מעיינת במסמכים וקולטת במהירות את העיקר: "אז עד עכשיו שילמת 5,700?", היא שואלת אותו. אשתו ובנו של התובע מנסים להרגיע ולמקד אותו, מה שזועבי הייתה אמורה לעשות אך אינה עושה. אחרי כמה דקות של בלגן, זועבי מתערבת: "תן לי להבין. אתה טוען ששילמת 8,200? והוא טוען שקיבל 5,700? הפער ביניכם הוא 2,500". זועבי מנסה להתקדם. "יש לנו שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא ללכת לקיום העסקה בתנאים שאני אציין תכף, ואפשרות שנייה היא ללכת על ביטול העסקה". התובע חם המזג רוצה לבטל את העסקה, אבל זועבי ממשיכה: "תשקלו את הדבר הזה. זו סחורה שאתם הזמנתם, הייתם צריכים לשלם על זה. יש לזה מחיר - ההפסד של החברה [הנתבעת] שהפסידה סחורה שאתם הזמנתם. בינתיים אני ברשותכם בדיון לא לפרוטוקול. אני אנסה לקדם הצעה, ואם זה לא ילך - ניכנס לפרוטוקול".

"דרך המלך היא להתפשר"

התובע מסביר את עמדתו, ועד מהרה מתערבים גם בנו ואשתו. עם כל ההבנה לסבלנות הנחוצה בתביעות קטנות, פה הייתה צריכה זועבי לשים את הקו: רק התובע מדבר. הלה טוען שיש לו הקלטה של שיחה עם הנתבע, זועבי מבקשת לשמוע אותה, אבל בינתיים בנו של התובע מטיח עלבונות בנתבע - ושוב היא אינה מתערבת. לבסוף אומרת זועבי: "כל אחד מדבר בתורו. קודם אני שומעת את ההקלטה ואחר כך כל אחד יקבל את זכות הדיבור". היא שומעת חלק מן ההקלטה, בצורה העלולה להוציא דברים מהקשרם, ומציעה: "כפי שפתחתי ואמרתי בתחילת הדיון, אני חושבת שדרך המלך בתיק הזה היא שצריך להתפשר על הסכומים. העסקה הזאת צריכה להמשיך להתקיים. על-פי הגרסה של החברה נותר לכם [לתובע] לשלם 7,000 שקל. על-פי הגרסה שלכם נותר לכם לשלם 4,500. זה אומר שהפער ביניכם הוא 2,500 שקל. אני מציעה שכל אחד מכם יספוג חצי והעסקה תתקיים". התובע ובנו מגיבים בצעקות ובעלבונות, זועבי עושה ניסיון רפה להשתלט עליהם, נכשלת בו ואינה מנסה שוב. "אני מבינה שאין לכם הסכמה למה שהצעתי", מסיקה זועבי אחרי כמה דקות לא נעימות. "אני מבינה שאתם עומדים על הסעד של ביטול עסקה. את זה אני אחליט אחרי שאשמע את הצדדים. גזלנו המון זמן בניסיון להגיע להסכמות. אני מציעה שתסמיכו את בית המשפט להכריע לפי סעיף 79א. נציג הנתבעת יודע במה מדובר? אז אני אסביר לתובעים. בית המשפט שומע את הצדדים והעדים ונותן פסק דין לפי שיקולי הדין והצדק, והוא לא חייב להיות מנומק. הוא יהיה תמציתי ואפשרויות הערעור יהיו מוגבלות". התובעים מסכימים, זועבי מציינת שוב שלדעתה צריך להתפשר, "אבל הגענו למבוי סתום". זועבי מאפשרת לבנו של התובע לטעון למרות שלא היה נוכח במקום. "כמובן לא לחזור על מה שנאמר בתביעה, אלא רק אם יש לך נקודות שאתה רוצה לחדד, כי קראתי את הכל". הבן פונה לנתבע, זועבי מזכירה לו שעליו לדבר אליה, ולאחר מכן עליה להזכיר לנתבע המתפרץ לדברים שגם תורו יגיע. עוד כמה טענות הדדיות קצרות, שכמובן מובילות עד מהרה לצעקות הדדיות, וזועבי יכולה רק לבקש לשווא להפסיק את זה. היא מבטיחה לשלוח בקרוב פסק דין בדואר, וכיאות מפסיקה את הבן שמנסה לפנות אליה לאחר הדיון: "אסור לי לדבר איתכם".

"ראיתי לנכון להסביר את זה"

הסכסוך הבא הוא בין שוכר לבין בעל החנות, כאשר השוכר טוען שנאלץ לשלם על החשמל שצרכה החנות הסמוכה. זועבי מוודאת כמו שצריך מי נמצא ומי מייצג את החברה הנתבעת, ומראה שהתכוננה היטב לדיון: "כמובן קראתי את כתבי הטענות, ואני מבינה שהצדדים הגיעו לבית המשפט בעקבות שיבושים בקריאת החשמל. נתחיל דווקא בכתב ההגנה, שהנתבעים עותרים לפיצוי. זה כמובן בלתי אפשרי בהעדר תביעה שכנגד, אז כל הסעדים האלה יורדים. מאחר שאתם לא מיוצגים, ראיתי לנכון להסביר את זה. אם יש לך עילת תביעה, אתה כמובן יכול להגיש תביעה. "יש נקודה אחת שלגביה אין מחלוקת", עוברת זועבי לליבת הדיון, "ועל כך אפשר להגיע לפשרה. לגבי הנזקים הנוספים שנטענו - חסרות ראיות. אפשר לשמוע בקצרה משני הצדדים ואז אפשר להסמיך את בית המשפט לפסוק על-פי סעיף 79", והיא מסבירה להם בקצרה במה מדובר. זועבי ממשיכה: "זה סעיף שעושים בו שימוש תדיר בבתי המשפט על-מנת לחסוך בזמן שיפוטי ולחסוך לצדדים טיעונים ארוכים". והייתה יכולה לומר: וגם הוצאות. אשתו של התובע טוענת במקומו, וכאן - בניגוד לתיק הקודם - זועבי מסבירה שהיא עושה זאת על-מנת לקדם את הדיון. אחרי עוד הסבר קצר על מהותו של סעיף 79 - "אני שומעת בנוסף לכתבי הטענות טיעונים קצרים בעל-פה וניתן פסק דין סופי לסגירת ההליך" - הצדדים מסכימים והדיון עובר לשלב הפרוטוקול. אחרי שאלותיה של אשת התובע לבעל החנות, יש גם לזועבי סדרה של שאלות אליה: "איך הגעת לחישוב בכתב התביעה שלך? ואת ערה לפעילות שעושה החברה השנייה? יש נוכחות לאורך כל שעות העבודה? כמה סכומי כסף שולמו לכם על חשבון הצריכה הכפולה שהייתה?". כאשר בעל החנות מגיב, זועבי קוטעת אותו: "מה זה רלוונטי? תתמקד במה שרלוונטי לתביעה שלנו, מבחינת הסכומים שאתה נקבע". היא מקפידה על ההקלדה - משימה שאיננה תמיד קלה כאשר הצדדים נכנסים זה לדברי זה - וממשיכה לכוון את שאלותיה לליבת המחלוקת: "בסך-הכל כמה החזרת? אז זה סכום מוסכם?". כאשר אשתו של התובע מתערבת, זועבי מבטיחה שתתן לה להשיב וחוזרת אל הנתבע: "מתי זה קרה, המשהו לא-בסדר? אם מנכים את כל הסכומים, כמה אתה חייב לו? שילמת עד הסוף? בזה סגרת את כל החוב לטענתך. הנזקים שהוא השאיר בחנות - זו סוגיה אחרת לתביעה אחרת. ככל שתוגש תביעה, שהיא תישמע בפני המותב שידון בה". זועבי אינה מתערבת כאשר הצדדים מחליפים דברים ואף נותנת להם לטעון די באריכות; הם מקבלים את יומם, תוך עמידה ב-30 הדקות המוקצבות לכל תיק. "הנקודות ברורות, תודה רבה לכם", היא מסיימת לאחר עוד סבב של טענות. "תקבלו את פסק הדין דרך המזכירות בדואר".

השורה התחתונה: כתבתי אותה בזמן אמת בדיון בתיק הראשון. "יש גבולות גם לסבלנות בתביעות קטנות - וזועבי אפשרה להם לעבור אותו". אחרי הכל, זהו בית משפט וצריך להציב קווים ברורים. לצד זאת, זועבי קולטת היטב את הנקודות המרכזיות ומנצלת בצורה טובה את הזמן.

יעילות: 9

מזג שיפוטי: 7