אוסקר ויילד (1854-1900, דאבלין, אירלנד) היה דמות שנויה במחלוקת. כהדוניסט מושבע אהב נשים וגברים כאחד, אך היותו קשור בקשר עמוק עם בנו של דוכס, הלורד אלפרד דאגלס אותו כינה בוז'י, הואשם במשפט שבסופו נכלא, איבד את בריאותו ומת בפאריס, שם הוא קבור ב-פר לה שז. דמות שניהם מוצגת עכשיו בניישנאל פורטרט גאלרי (national portrait gallery) בלונדון, ושצוירה ב2016 בידי מארלן דומא על-פי צילומים של שניהם. בהמשך להכללת המחול כחלק מאמנות התיאטרון - מה שעולה בהצגת "פרידה" בהבימה, קיבל עליו השחקן, הרקדן, הכוריאוגרף והבימאי יחזקאל לזרוב את העלאת המחזה "דוריאן גריי" כסיפור שיש בו עומק פילוסופי, אותו העביר לתחום המחול, הכה מוכר לו וחביב עליו. בעוד משחקו של לזרוב, יכולת הריקוד שלו מעולים, אין כאן מהלך סיפורי רגיל מהתחלה, אמצע וסוף. חזי בחר ללכת מהסוף להתחלה. חבל רק שלא דאג להמחיש זאת על גבי הציור, שכאן, בנוסח המינימליסטי, הוצג בד ריק, כך שלא היה עליו להציג את השינויים שחלו בו בהתאם לסיפור. חזי נראה כל הזמן אותו דבר. צעיר, יפה, אינו מזדקן או מצעיר. רק השינויים שחלו בתמונה נחסכו מאיתנו. מכאן שהעול לדמיין את הסיפור מוטל על הצופים.. אך קטעי המחול היפהפיים והכה יצירתיים, שביניהם יש קטעי משחק קצרים, הם ליבה של היצירה. לשבחו של הבימאי יש לציין שאת כל הדמויות המקיפות את דוריאן (כמו אלה שסבבו את ויילד עצמו) ממלאים שחקנים מעולים, שכל אחד מהם בעל רזומה משובח. כך הם בראש ובראשונה אקי אבני, שמשחק את הצייר שצייר את הדיוקן המפורסם, וזהו אחד משיאי הקריירה של אבני, המצליח לרגש מאוד את הצופים ולגעת בליבם. גיל פרנק, שחקן דרמטי מהמעלה הראשונה (הורדוס,קוריאולנוס, אדיפוס) הוא המפיסטופלס של דוריאן. זה הדוחף אותו להיות נהנתן עד להתדרדרות, בעוד הוא מקנא בכל אהוב שלו, ומחדיר לו את פילוסופית הטוב והרע, השחיתות ונהנתנות. בגללו דוריאן מבקש בקשה: שבמקום שהוא עצמו יזדקן - תהיה זו תמונת הדיוקן, בעוד הוא יישאר צעיר. למעשה, אין הוא קולט, שכל חטא שחטא, יחרוט עוד קמט בנפשו עד להתדרדרותו המוחלטת. התמכרותו של ויילד-דוריאן לאהבת נשים והיותו נשוי ואב לשניים, לא הפריעה לו להתמכר גם למין הגברי, מה שנחשב אז לטאבו. בשלה - נשפט, נאסר, והפך יחד עם יצירותיו למוקצה. לו היה חי כיום - היה גורלו כה שונה. שאר השחקנים המעולים הם משרתו הנאמן של דוריאן, פרנסיס - רוברטו פולק הוותיק והכה מהוקצע ומדויק תמיד; כך גם שמעון כהן מותיקי הבימה, שניהם עם קול והיגוי ברורים; ניל משען בתפיד יותר חזותי מאשר מילולי, וחבל - כי יש לו מה להראות; שחר רז כ-אלן, מצוין גם הוא, ליאת אקטע המחוננת כ-גלאדיס; לאה גלפנשטיין כסיביל, השחקנית שהתאבדה בגלל ביקורתו השלילית עליה, לאחר התאהבותו שפגה; רותי לנדאו כדודה אגתה, דניאל סבג, ואליעד סודאי כאח של גלאדיס. כולם- יותר כקורוס תוך ניצול-חסר של יכולותיהם המשחקיות, אך בכל זאת כולם מעשירים את המופע. הצגת המחול "דוריאן גריי" הייתה מיטיבה עם עצמה לו קוצרה במעט, ולו איש הסאונד לא היה מחריש את האזניים עם עוצמת הסאונד של המוזיקה היפה כשלעצמה (דייויד בואי, דייר סטרייט, מטאליקה ועוד). בסך-הכל השירים שנבחרו היו מקסימים, ברוח הזמן, כמו גם הפסל המאזכר את יצירותיו הראשונות של דאמיין הרסט האנגלי (כאן -ליוויתן בפורמלין בארון זכוכית ענק), ועיצוב מופלא של הקונסטרוקציות על הבמה ובגבה, כולן מוארות באור יפהפה התוחם את קווי המיתאר שלהן, אותן עיצב לזרוב גם כן, ועיצוב התלבושות של כולם בחליפות רשמיות אחידות. כל זה יוצר מופע שונה מהרגיל, שאין לחפש בו דרמה שרגילים אליה, אלא להקשיב לטקסט שנמסכת בו פילוסופיה, ולהתמקד בעיצוב המחול הכה מקורי ומשמעותי לעלילה.