|
תדמור-ברנשטיין. מוכן יותר מעורכי הדין
|
|
|
|
|
|
|
ריבוי עצום של עורכי דין גרועים שמייצרים הליכים מיותרים, לוקחים על עצמם יותר מדי תיקים בניסיון להתפרנס, ואז לא מגיעים בכלל או מתייצבים באיחור ו/או כאשר אינם מוכנים לדיון. ביותר מדי מקרים, השופטים מכירים את התיקים יותר טוב מאשר עורכי הדין של הצדדים – פשוטו כמשמעו – ואז עורכי הדין עומדים פעורי פה לנוכח שאלות עובדתיות ומשפטיות המוצגות להם | |
|
|
|
כמו לאורך כל שנות המדור, גם השנה נמשך הפער בין היעילות הגבוהה יותר לבין המזג השיפוטי הנמוך יותר (יחסית). הסיבה לפער ברורה, כפי שכבר נאמר כאן: יעילות אפשר ללמד ולסייע לה באמצעים מינהליים וטכנולוגיים, בעוד מזג שיפוטי הוא בעיקרו עניין של אופי, שלא תמיד ניתן לעמוד עליו לפני תחילת כהונתו של השופט. אבל גם פה יש מה לעשות. חשוב מאוד לעקוב אחרי המתרחש באולם, להעיר על הטעון תיקון ואף לשקול את המשך כהונתם של שופטים שאינם מצליחים להגיע למזג הנדרש. נשוב ונדגיש: מזג שיפוטי אינו אומר שתמיד על השופט להיות "נחמד" ולהיענות למשאלות הצדדים. ההפך הוא הנכון. מזג שיפוטי פירושו גם לשמור על כבוד ההליך ובית המשפט, להעיר במקומות הדרושים, למנוע סחבת ובזבוז זמן, ואף לנקוט באמצעים כלפי צדדים ועורכי דין – כן, עורכי דין – שאינם מתנהגים כיאות ואינם מתייצבים (בזמן או בכלל). כמו תמיד, גם השנה העלו חלק מן הביקורים בעיות רוחביות. הבעיה הגדולה ביותר נותרה ונשארה הצפת מקצוע עריכת הדין: ריבוי עצום של עורכי דין גרועים שמייצרים הליכים מיותרים, לוקחים על עצמם יותר מדי תיקים בניסיון להתפרנס, ואז לא מגיעים בכלל או מתייצבים באיחור ו/או כאשר אינם מוכנים לדיון. ביותר מדי מקרים, השופטים מכירים את התיקים טוב יותר מאשר עורכי הדין של הצדדים – פשוטו כמשמעו – ואז עורכי הדין עומדים פעורי פה לנוכח שאלות עובדתיות ומשפטיות המוצגות להם. תרשו לנו לחזור על הצעות שהעלינו כאן אשתקד, ואשר לחו לא נס. להפך: ככל שחולף הזמן והמדור נחשף ליותר הליכים ויותר עורכי דין, רק מתגברת התחושה הברורה שמערכת בתי המשפט – וכל שופט בפני עצמו – חייבים לנקוט יוזמה, לפני שהמערכת כולה תטבע וכבודה יאבד, אולי לבלי השב. - יש להקפיד על התחלת הדיונים בזמן. כאשר עורכי הדין יודעים שהשופט מתחיל בדיוק בזמן, גם הם מגיעים בזמן.
- יש להעיר לפרוטוקול לעורכי דין שמאחרים. אם האיחורים הם ניכרים ו/או חוזרים על עצמם – יש להורות למזכירות להעביר את הפרוטוקול להנהלת בתי המשפט, שעליה להגיש תלונות ללשכת עורכי הדין.
- כבודו של השופט הוא כבודה של המערכת, ואין הוא רשאי למחול עליו. לכן, כאשר עורך דין מתנהג בצורה בלתי ראויה – יש להטיל עליו הוצאות אישיות. התנהגות בלתי ראויה יכולה להיות גם אי-ציות להנחיות דיוניות או היעדרות בלתי מוצדקת, ולא רק לשון בוטה כלפי הצד השני, בעלי הדין או העדים.
- אין להסס לנפנף במהירות תביעות סרק, תביעות סחטניות, הגנות בדים ושאר מרעין בישין. בדיוק בשביל זה נועד הליך קדם-המשפט. יש מספיק דרכים להעביר את המסר מבלי שהדבר יעלה עילת פסילה. כבר ראיתי שופטים שעושים זאת במהירות ובתקיפות, ומעטים עורכי הדין שהם מספיק טיפשים/בורים/שחצנים כדי לעמוד על שלהם אחרי אמירות נחרצות ואחרי איתות בנוגע להטלת הוצאות.
|
מסחרה ומידע כוזב בתיקי תעבורה
|
|
|
ג'השאן. אנושיות ראויה לציון
|
|
|
|
|
|
|
מצד אחד, אין ספק שראוי להשקיע מאמץ כדי להוציא נאשמים ממעגל הפשיעה ולשקם את חייהם; התוצאות לעיתים מרגשות. מצד שני, נשאלת השאלה האם ראוי לעשות זאת על חשבון משאביהם המצומצמים של בתי המשפט, ולפחות בשני מקרים נראה היה שבית המשפט נוטה חסד-יתר לנאשמים שלא שיתפו פעולה בצורה מלאה עם ההליך | |
|
|
|
המדור ביקר השנה לראשונה בבית המשפט הקהילתי – ברמלה ובבאר שבע. הרושם היה מעורב. מצד אחד, אין ספק שראוי להשקיע מאמץ כדי להוציא נאשמים ממעגל הפשיעה ולשקם את חייהם; התוצאות לעיתים מרגשות. מצד שני, נשאלת השאלה האם ראוי לעשות זאת על חשבון משאביהם המצומצמים של בתי המשפט, ולפחות בשני מקרים נראה היה שבית המשפט נוטה חסד-יתר לנאשמים שלא שיתפו פעולה בצורה מלאה עם ההליך. מדובר בערכאה צעירה, שמן הסתם יהיה צורך להמשיך ולעקוב אחריה. נעיר בקצרה גם לגבי בתי המשפט לתעבורה – הסרט הנע הגדול ביותר במערכת. ברמה העקרונית, אין שום סיבה שקנסות של כמה מאות שקלים יגיעו לבית המשפט. נהג ממוצע יודע, שכדאי לו להישפט – כי לכל היותר ישלם את מלוא הקנס המקורי, ויש סיכוי לא רע שייצא בהסדר טיעון על סכום קטן יותר. את זה צריך לשנות. פחות ברירות קנס, וקביעה ברורה שמי שיערער וערעורו יידחה – ישלם אוטומטית כפליים. צריך גם להפסיק ומיד את המסחרה הדוחה המתנהלת באולמות ומחוצה להם; את כל ההתדיינויות וההתמקחויות יש לקיים לפני כן, אפילו בטלפון או בדוא"ל. ושתי הערות נקודתיות: אצל השופטת מגי כהן בלטו כתבי אישום פגומים, נאשמים שלא התייצבו ועורכי דין שלא היו מוכנים; ובאולמו של השופט ישראל ויטלסון סגרו התובע והסניגור על מסירת מידע כוזב בכתב האישום המתוקן לגבי מהירות נסיעתו של הנאשם. ראוי לציין לטובה מספר שופטים שהפגינו תכונות חיוביות בולטות. משה תדמור-ברנשטיין, יפה שטיין ו מוחמד עלי התכוננו בצורה מושלמת לדיונים, דבר שבא לידי ביטוי ברור ביעילותם וביכולת לקדם את בירור התיקים. נאסר ג'השאן הפגין אנושיות ראויה לציון בתיקי פשיטת רגל. אצל איריס לושי-עבודי, גיל קרזבום ו דוד לנדסמן בלטה תשומת הלב לפרטים, גם בתיקים העמוסים בכאלה.
|
השופט שמנע כניסה, השופטות שאיחרו
|
|
|
מימון-שעשוע. איחור קבוע של שעה
|
|
|
|
|
|
|
הצדדים השתוללו, צעקו זה על זה ולא היו רחוקים מאלימות פיזית – ללא כל תגובה מצידה. כך זה נמשך דקות ארוכות, עד שהיא קמה והלכה ללשכתה. הדבר לא צינן אותם, אך קולנדר-אברמוביץ לא עשתה את הדבר המתבקש: להפסיק את הדיון, לקנוס את הצדדים ולקרוא לאנשי המשמר שיוציאו אותם מהאולם. זו הייתה חרפה | |
|
|
|
לעומתם, וכאן אנו מגיעים לחלק הפחות-נעים של הסיכום השנתי, היו שופטים שבלטו לשלילה בכמה וכמה מישורים, ונלך מן הקל אל הכבד. השופט רגד זועבי הפגינה סבלנות-יתר בתיקי תביעות קטנות. השופט אילן בן-דור ממשיך במנהגו להכניס לפרוטוקול כל מילה, וכך מסרבל ומאריך את הדיון שלא לצורך. השופט יוחנן כהן אפשר לצדדים לטעון באריכות רבה ויתרה. השופט יואב עטר לא הקפיד כלל על לוחות הזמנים של הדיונים. השופט כמאל סעב לא התכונן לדיונים ולא היה מרוכז במהלכם; הצפייה בו הייתה מביכה. לארבעה שופטים לא יכולנו לתת ציון. אצל רמה לאופר-חסון האשמה לא הייתה תלויה בה: היא לא יכלה לדון לגופו באף תיק פלילי, בשל – כמה לא מפתיע – עוד ועוד בקשות לדחייה. הנוהל של הנשיא אשר גרוניס לגבי דחיית דיונים הפך במידה רבה לאות מתה, ודאי כאשר מדובר בהליך הפלילי – כי מה כבר אפשר לעשות כאשר הנאשם פתאום חולה (עם או בלי מרכאות)? או כאשר הצדדים צריכים עוד זמן כדי לנהל מו"מ? או כאשר הסניגור לפתע תקוע באולם אחר? מובן שיש מה לעשות: להוציא צווי הבאה ולממש אותם במהירות ובחומרה, להטיל הוצאות אישיות על עורכי דין, להבהיר שאין דחיות כי את המו"מ צריך לנהל עד הדיון ולא אחריו. השופט יגאל גלם מנע מכותב שורות אלו להימנע לאולם, בהכריזו שלמרות פומביות הדיון - אצלו באולם הוא הקובע. גלם קיבל 13 נקודות בביקור הקודם, המטרה הייתה לבדוק אותו שוב – ואת זה כבר לא נעשה. אצל השופטת ניצה מימון-שעשוע התגלתה תופעה חמורה במיוחד: איחור קבוע של קרוב לשעה, ללא כל הסבר וללא כל התנצלות. היא החלה את יום הדיונים 50 דקות לאחר המועד, כאשר משיחות בין עורכי דין שהיו באולם התברר, כי זהו הנוהג שלה. ספק רב אם יש מקום במערכת לשופטת המתייחסת בצורה כזאת לצדדים ולבית המשפט עצמו. מיד נגיע למקרה דומה וחמור עוד יותר, אך לפני כן – מה שהתחולל באולמה של סמדר קולנדר-אברמוביץ'. הצדדים השתוללו, צעקו זה על זה ולא היו רחוקים מאלימות פיזית – ללא כל תגובה מצידה. כך זה נמשך דקות ארוכות, עד שהיא קמה והלכה ללשכתה. הדבר לא צינן אותם, אך קולנדר-אברמוביץ' לא עשתה את הדבר המתבקש: להפסיק את הדיון, לקנוס את הצדדים ולקרוא לאנשי המשמר שיוציאו אותם מהאולם. זו הייתה חרפה. לבסוף: מה שאירע – או ליתר דיוק: לא אירע – באולמה של השופטת נגה שמואלי-מאייר. הח"מ המתין באולם שעה תמימה, והיא לא טרחה להיכנס – למרות שהגיעו כמה עורכי דין ולמרות שאחד מהם הבהיר שאינו חש בטוב. הקלדנית הסבירה שהעוזר המשפטי הוא המנהל את האולם – בדיוק כך. גם לשופטת כזו אין מקום במערכת.
|
|