אחת משתי הצגות הסיום של מחזור נ"ה בבית צבי (השנייה היא "מקבת" ועליה נכתוב), יאה ביותר להמחיש עד לאלו הישגים הצליחו השחקנים הצעירים להגיע במשך לימודיהם. הבימאית הרגישה והמיוחדת מעיה שעיה, גם היא בוגרת בית צבי בעברה, צלחה להפיק מהסיפור הידוע שהוצג בארץ פעמים רבות, משהו עסיסי, שכה שונה מהפקות העבר השונות. זאת, הודות לגישת הבימוי המיוחדת שלה, הכה רעננה ויצירתית, והן הודות לקאסט המשובח שמשחק בהצגה. כולל היוצרים רבי הדמיון כמו מעצבת התפאורה דפנה פרץ, שהשכילה ביצירתה למקד את תשומת הלב למעין פסל ענק במרכז הבמה מכוסה בבדים לבנים, וכשאלה הוסרו - התגלתה שמלת החתונה של רוסיטה היפה. אך לא רק. הפסל שסביבו היו כרוכים סלילי בד לב ותחרה, והבד הלבן שעטה על ריצפת הבמה באולם הקטנטן, הם שהעניקו לצבע הלבן הכה קשור לבתולים, טוהר ונישואים את מהות המחזה. קריעת רצועות הבד בסיום, מעידה על הבלות החוקים השמרנים הקפואים וחוסר הטעם שבהמתנה החסרת הטעם של הרווקה לארוס המתבושש לחזור. כי על מה חלמה הנערה הצעירה והיפה רוסיטה, מהמשפחה הנעלה? על מימוש אהבתה העזה לבן דודה נעים ההליכות, המחזר הרומנטי, שהבטיח להינשא לה תכך ומיד לכשיחזור ממסעו. זאת - כשנטש ממש ביום החתונה. וכך עברו השנים, הנערה המשיכה לחלום עליו, ביטלה באחת את כל מחזריה, והלכה וכמשה, עד שנודע לה שאהובה בכלל כבר נשוי לאחרת אי-שם. פדריקו גרסיה לורקה (יליד 1898 שנרצח ב1936), כתב בשנים שלפני מותו כמה מהדרמות העזות שחושפות את צרות העין והאופקים, הקנאה והשמרנות הפושים בחברה הספרדית. תכונות שקיימות בכל אתר, אך אצל העם הספרדי בעל הדם הלוהט הן מתעצמות עד כדי סופן טראגי. בהפקה של בית צבי 2017 השמרנות והדבקות ברעיון הרומנטי על האהבה הן המוליכות. דוניה רוסיטה בביצוע מרגש ונוגע ללב של יערה אוחיון, שגדלה אצל דודתה האוהבת והמסורה (אלמוג קידושין בהופעה מעולה ורצינית במקצועיותה). בכפר שלהן, החלוקה למידרגים חברתים מאוד נוקשה. רוסיטה לא יכולה ואף מסרבת להינשא למישהו ממעמד פשוט נמוך משלה, גם אם הוא מצודד ואוהב וראוי. וכך היא נידונה להעביר את חייה בקרב המעגל המצומצם שלה, לספוג את הערותיהן המלגלגות של אלינה לנצמן ושני אטיאס, בנות החברה הרווקות וכן שירה מאור, יעל מואב ואנג'לה מינביץ' שעליהן שולטת ביד רמה אמן, (נוי עזריה הכה נפלאה). הופעתו של ג'וני רוזנבלום כבעלה של הדודה, משובבת את הלב בקסם שלו. כך גם מאוד מרשים בהופעתו הוד חבאני בשני תפקידים כה שונים, המעידים על רבגוניותו: כדון מרטין הצעיר המשובב לב, וככומר הרציני והכה שונה במהותו עד כי אין להכירו בדמות הצעיר. כך גם עידן שמעוני כ"מר X" מלבב מאוד בהופעתו, כאן כמו תמיד, בזכות הכשרון, וכן יכולת הסתגלותו למיבטאים שונים -ספרדי או צרפתי לפי הצורך. אך מעל כולם - הדמות שכובשת את הבמה ומלהיטה אותה בעוצמת כנות משחקה היא נועה כדריה בדמות סוכנת הבית. באיכות משחקה, שעובר מגבולות תחום המשחק לכך שהיא ממש חיה את התפקיד, היא מהווה את מסמר ההצגה. יש בה כוחות נפשיים עוצמתיים שסוחפים את הקהל עד תום. עיצוב התלבושות של דנה ברלינר כה עשיר ומשובב את העין, ובקצב שהן מתחלפות במיוחד עם כל העיטורים, הרקמות והססגוניות שלהן - הן הופכות כמעט לתצוגת אופנה תקופתית מרהיבה במיוחד. את המוזיקה בסגנון הספרדי שמושר בפי השחקניות לאורך ההצגה חיבר אייל לאנזיני, ושקצב הפלמנקו שלה נסוך גם עם הריקודים המקסימים שעיצבה גילי גבל, אף היא בוגרת לשעבר של בית צבי.המוזיקה והריקודים הם אלה שמפיגים את האווירה הקדורנית שבדרך כלל מאפיינת את מחזותיו של לורקה' ומעניקי להצגה צבע, קצב וענין. הצגת "דוניה רוסיטה הרווקה" היא משיאי הצגות השנה השלישית המסיימת של מחזור זה. כרטיס ביקור משובח שיש להתנאות בו של הצעירים בדרכם לחיי הבמה שמחוץ לבית צבי, וכבוד ליוצרים ולבימאית.