מאיפה להתחיל? הצגה שתופשת אותך בגרונך ולא מניחה לך לחשוב על דבר מלבדה. בסקוטלנד המצויה במלחמת קיום, מנצח המצביא מקבת את האויבים וזוכה בתואר אציל מידי המלך דאנקן (דניאל חסין הכה מרשים בהופעתו המלכותית). על במה המעוצבת בסגנון סוריאליסטי מדהים ורב השראה של גדול מעצבי הבמה בארץ, סשה לישיאנסקי, פותחות את המחזה שלושת המכשפות, שמשום מה שרות את המסר בסגנון אופראי, את המסר שבעטיו מתרחשת כל הטרגדיה והוא הגורם לשינויים ההיסטורים. הן מספרות שמקבת יהיה בעתיד המלך, לאחר שיוכתר כאלוף קודור. השמועה מגיעה גם אל מקבת והוא רואה אותן, את הדמויות הלא ריאליות, שומע, ומפנים. מכאן מתחיל גלגל האירועים להסתובב. הדמות העומדת מאחורי גבו של מקבת היא רעיתו, הליידי מקבת. ששמה הפך לסמל אישה עריצה והסיבה לכל רע. את מקבת מבצע (גל גולדשטיין, כוכב נולד ברגע זה) שחקן שמעצב את דמותו של מקבת בצורה מאוד אנושית הגורמת לאמפטיה של הצופים כלפיו. המצביא שהפך לרוצח כל מי שעמד בדרכו לכס המלוכה, שידיו נוטפות דם ילדים, נשים ומבוגרים, חסר רחמים ושטוף תאוות השלטון - כאן, למעשה מתגלה הכוח המניע אותו שהפך אותו מסמל הנאמנות למלך ולעם, ליצור שכולו שטניות. יכולתו של גולדשטיין להיות מקסים ונתעב בעת ובעונה אחת, היא מדהימה. הוא מזכיר לי את היכולות של איתי טיראן שעשה זאת ב"בריטניקוס" בבית צבי ובהצגות שונות בקאמרי. ואולי יש בו עוד יותר רבגוניות, עם יכולת רגשית גבוהה ביותר החודרת ללב כל צופה שהבימאי ארתור קוגן ידע להוציא ממנו כה טוב וליצור את דמות הכוכב הבא. השחקן המרשים לא פחות בהצגה בשני תפקידים הוא דניאל חסין. גם הוא כוכב בהתהוות. תחילה- כמלך דאנקן מלא ההוד וההדר, ובהמשך, גם כנושא כליו של מקבת - זקן, שידיו רוטטות ולשונו מעלעלת, והבעות פניו ולשון הגוף שלו יוצרים דמות שבמחזה המקורי אולי לא הייתה כה חשובה, אך כאן היא מרכזית כמו מקבת וכמו הליידי מקבת. קולו הייחודי והמשובח גם הוא אחד ממרכיבי הצלחתו. שני אורן מעמידה כאן דמות של ליידי מקבת מרשימה וחודרת בשאפתניותה, חסרת גבולות, שיודעת היטב כיצד להשפיל את בעלה על-מנת לגרום לו לרצוח בלי חשבון עד שישיג את מטרתה. סופר- מכשפה שבכוח מילותיה היא מצליחה להסב את אופיו של בעלה ולהפכו למפלצת כמוה. אך בעוד היא שלמה עם כל מעשיו שהוכתבו על ידה, הרי מקבת מתענה בהזיות בעקבות מעשי הרצח המרובים שעשה, נפשו מתערערת, מה שמעיד על הטוב והמוסרי שעדיין קיים בו. ההתלבטות של מקבת והמשברים שהוא נקלע אליהם - הם שמעלים כאן מבט מעמיק במיוחד על דמות נודעת זו, והם מה שיוצרים את האמפטיה של הצופים אליו. שלש המכשפות (אלינור דוד, סיוון בן זזון ונטלי מאירי) נחונו ביכולת קולית אופראית. אך כמו שבאופרה הישראלית כמעט לא מבינים את מה שמושר, אפילו יודעי השפות של האופרה, כך כאן - המסר הנוראי האמור להיאמר מפיהן, יוצא לא ברור ובכך יש החמצה למי שלא מכיר את הטקסט על בוריו. אך בזכות האיפור הנפלא שלהן, התלבושות שמעניקות להן צורה של רוחות, אותן עיצבה מאי ברנע בכשרון שכזה, על-רקע התפאורה הכה חלומית של לישיאנסקי, ועם המוזיקה הנפלאה שעיצב שניר ויילר(שמשחק את האציל מקדאף), הופעתן היא פיוט מרשים. בנו של דאנקן המלך שנרצח, (עודאל חיון) שברח לאירלנד, חוזר והופך לאחר מות מקבת למלך סקוטלנד. חוזר כמלך בהופעה מלכותית ומרשימה לקראת הסוף, הופעה שמחזירה למעמד את הרוממות הראויה. מיטב השחקנים שיהיו בוגרי בית צבי בעוד שבוע לכשתסתיים העלאת ההצגה, ממלאים תפקידים חשובים ומרשימים גם הם: יבגני מוליגובה בדמות המצביא בנקו (שלי זכור שמבטאים אשמו ב-ב' עם קמץ ולא עם סגול כפי שמבטאים בהפקה זו) - שחקן בעל נוכחות בימתית מרשימה; יוסי קדוש כ-לנוקס, בהופעה מוחצנת של ההומו התורן של אנשי החצר; גל חיון המשובח כ-רוס, ותום שיניצקי שכה מוכשר בתפקידים שונים, שהמקסים שבהם היה כרופא. שילוב שני קטעי מוזיקה רוקיסטית (הראשון באנגלית והאחרון נהדר ברוסית)- פעם בעת המסיבה בארמונו של דאנקן, ולבסוף, לאחר שהכל מסתיים וכולם, כולל כל הנרצחים, עולים ורוקדים בקצב מלהיב (בהדרכתה של עמית זיתון מהמחזור הנוכחי) כל אלה מחזקים עוד יותר את ההגדרה "מקבת החדש": מחזה קלאסי פאר אכסלאנס, שזכה לריענון, לשידרוג, ולכך שרבים מאוד ירצו לראותו, לא כמו הסטיגמה שדבקה בו בעבר- כאילו שהוא תמיד כשלון. הפעם - זו הצלחה ברמה שלא זכה לה מעולם.נקווה שהעלאתו תימשך בתיאטרון רפרטוארי רציני שהולם אותה.