לאחרונה עדים אנו לנוכחות מוגברת של אמניות ערביות במרחב הציבורי הישראלי. על אמניות דרוזיות וערביות, מוכשרות ודעתניות.
פאטמה שאנן (1986, נולדה וגדלה בכפר הדרוזי ג'וליס), זוכת הפרס היוקרתי ע"ש
חיים שיף לאמנות פיגורטיבית- ריאליסטית 2016, כבר נחשבת "לאחד הקולות המעניינים בשדה האמנות הצעירה בישראל", ע"פ דברי האוצר, ד"ר דורון לוריא. היא מציגה במוזאון ת"א יצירות משנות 2010-2017 בנושאים הקשורים למרחב המקומי, הפרטי שלה: שטיחים אתניים, מרפסת עם כסאות פלסטיק, מסבחה. אך המוטיב המוביל בתערוכה זו הוא השטיחים האוריינטליים המלווים אותה כאייקון תרבותי- חברתי של המגזר הדרוזי ממנו באה.
שאנן, בוגרת תואר ראשון של המכון לאמנות במכללת אורנים, קריית טבעון, חיה ברמת גן ויוצרת בתל אביב. השטיח הדרוזי הפרוש על אדמת טרשים מחוץ לבית, שאמור להיות מקומו הטבעי, הוא סמל ליציאתה למרחב החופשי, ניסיון להגדרה עצמית מחודשת.
"בחברה הדרוזית בה גדלתי השטיח הוא פריט יקר ערך, היחס אליו לרוב אינו פרופורציונלי, אסור לדרוך עליו, אסור שיתלכלך", אומרת שאנן, "הנשים מטפלות בו באובססיביות, מנקות, מנערות, מברישות. הפגיעה בשטיח יכולה להיתפס כמרד, מרד של ילדה שלא נותנים לה לשחק בחוץ".
בעבר ציירה סדרות עם מוטיב ה"מסבחה", שרשרת המסמנת סמכות אב. הפעם היא מתמקדת בשטיח המסמל את התא המשפחתי ואת הפן הנשי, הביתי.
בראיון היא אומרת כי היא היחידה בכפר שלה שפנתה לאמנות. נשים אחרות בכפר בחרו ללמוד מקצועות אחרים, לרוב הוראה, ופרשו מלימודים לאחר הנישואין. בשנה השנייה ללימודיה היא התחתנה, המשיכה ללמוד, התגרשה והמשיכה בלימודיה. "בעזרת האמנות חוללתי שינוי מהותי בחיים שלי. לא יכולתי לצייר כשאני חיה ומתנהגת אחרת ממה שאני מציגה. בעזרת האמנות אני מעלה דיון תרבותי במטרה להגיע לשינוי חברתי", היא אומרת.
השד המרדן בגלריה בנימין בת"א, בתערוכה הקרויה קארדיל, על שם השד המרדן שיצא נגד השטן הראשי וירד לחיות ולדבר עם בני האנוש, מציגות ארבע אמניות ערביות ישראליות.
האוצרת, סוהא פרוג'ה, שגם מציגה בתערוכה ציורים בהם מופיע אותו שד, מבקשת להציף ולהעלות את סוגיות הטאבו בחברה הערבית מוסלמית, בעיקר בקשר לנשים.
מיעד סרסור מציירת נשים שפניהן מחוקות במשיכות מכחול בצבע לבן. האוצרת מסבירה כי לאחר שהציירת חזרה בתשובה היא ממלאת את הצו ההילכתי המוסלמי האוסר להראות פני אדם בכלל ופני אישה בפרט, "כמו שאצלכם כתוב: לא תעשה לכם כל פסל וכל תמונה".
הצלמת הצעירה לאימא חג' יחיא (היחידה כאן בג'ינס וחולצה קצרה) צילמה בנות הלובשות חולצות טי שירט שחורות ועליהן מודפסות מילים בערבית. לדבריה, היא נתנה להן לבחור את המילים שאסור להן להגיד, אך היו רוצות להביע בגלוי, בעיקר חופש ואהבה.
מאי דאעס מציירת נשים בתקריב, כמו מבעד לערפל, כמי שמודעת לקוד החברתי הדורש הצנעת פני נשים.
סוהא פרוג'ה יוצאת נגד המיתוס המקובל במסורת המוסלמית ומאמצת את השד בעל הקרניים קארדיל הסורר, שמרד בשטן והתחבר לחברת האדם. היא מציירת את עצמה בחברתו בצורה פרובוקטיבית ביחס למוסכמות החברה המוסלמית, בצבעים בולטים של שחור ואדום על-רקע זהב. למרות היותה מוסלמית (לבושה בבגד ומטפחת שחורים, אך עם איפור מודגש), היא לוקחת השראה מהמאפיינים של האיקונות הנוצריות, לדבריה, בהן הזהב בא להבליט את הנושא.
זהו דור חדש של אמניות ערביות, דרוזיות, שתובעות נוכחות בעולם מוסלמי, גברי, מסורתי המנסה להשתיקן ולמחוק את זהותן.
