תגידו את האמת

"ספגנו תבוסה ללא מלחמה", הכריז וינסטון צ'רצ'יל בפרלמנט באוקטובר 1938, לאחר הסכם מינכן. זה בדיוק מה שקרה לנו בהר-הבית בשבועיים האחרונים. ניסינו להראות שאנחנו בעלי הבית – ונכשלנו. ניסינו להראות שאנחנו נוכל לשמור על חיינו – ונכשלנו. ניסינו להראות שאנחנו נחליט מה לעשות במדינתנו – ונכשלנו. כל השאר הוא סיפורים ותירוצים. הובסנו והושפלנו. כעת מבטיחים לנו מצלמות אבטחה משוכללות. ראשית, אני לא מבין מה זה יתן. איך בדיוק המצלמות יבחינו בהברחת נשק לתוך ההר מתחת לבגדים או בתוך תיקים? ונניח שהן יראו; מה יעשו השוטרים? יפרצו למתחם? שנית, צ'רצ'יל היטיב לתאר באותו נאום גם את התהליך הזה: "באיומי אקדח נדרשה לירה אחת. כאשר נתנו אותה, נדרשו שתיים, באיומי אקדח, ולבסוף נתרצה הדיקטטור לקחת לירה אחת, 17 שילינג ושישה פנס, ואת השאר לקבל בהבטחות של רצון טוב בעתיד". ולענייננו: קודם כל מסירים את הגלאים, ואז אומרים שיתקינו מצלמות – וזה מצריך איפיון ומכרז והליך משפטי והתקנה והרצה ותיקונים והתאמות. אם זה יקח שנה – תגידו תודה. היה לצ'רצ'יל עוד משפט על הסכם מינכן: "בריטניה יכלה לבחור בין חרפה לבין מלחמה. היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה". אני חושש מאוד שזה נכון גם לגבי ישראל והר-הבית.

"האקר פלשתיני פרץ למערכת ישראל היום ושתל כותרת עוינת" – התלוצץ חיים לוינסון למקרא הכותרת הראשית של העיתון שלשום (26.7.17), ואכן, לשפשף את העיניים ולא להאמין. "הסרת המגנומטרים: מפגן חוסר האונים של נתניהו". וכותרת המשנה: "תגובת ישראל לפיגוע בהר-הבית הייתה רופסת ומבוהלת, והצעד שהוביל ראש הממשלה מכוון ישירות נגד בסיס התומכים שלו". בעמוד 7 הופיע מאמרו של מתי טוכפלד תחת הכותרת "כניעת המגנומטרים: הוצבו בבהלה, הוסרו ברפיסות". בהחלט גיליון לאספנים. מה קרה פה? במישור הנקודתי, אפילו ישראל היום לא יכול היה שלא לומר את האמת עליה עמדתי בשורות הקודמות ובה תמכו 77% מהנשאלים בסקר שנערך בלילה הקודם. במישור העקרוני, זוהי ראיה נדירה לכך ששלדון אדלסון רוצה לראות בחינמון שלו קו שאיננו אישי אלא אידיאולוגי. אדלסון מוביל קו של ימין מתון והוא סבור שנתניהו תואם לקו הזה. אם נתניהו יחתוך למרכז – אדלסון ינטוש אותו. חד וחלק. הכותרת הזאת היא איתות ברור.

את המתנגדים לחוק יסוד הלאום, המבקש לקבוע שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, יש לחלק לשניים. ישנם הח"כים הערבים, הרוצים שישראל בכלל לא תהיה כאן, וישנם הח"כים היהודים, שמפחדים פחד מוות מכל אזכור של המילה "יהודי" ומשתמשים במושג "שוויון" רק כתירוץ. מה רוצה החוק הזה לומר? שלערבים כפרטים יש שוויון, ושליהודים כלאום תהיה עדיפות שתבוא לידי ביטוי בדגל, בשפה, בהמנון ובשימוש במשפט העברי. כמעט כל הדברים הללו קיימים ממילא, משום שבלעדיהם – באמת אין שום סיבה שנהיה דווקא כאן ונילחם ונמות דווקא על פיסת האדמה הזעירה הזאת. בצדק אמרה איילת שקד, כי בעוד שהחלק הדמוקרטי בנוסחה "יהודית ודמוקרטית" מובטח בכמה חוקי יסוד, החלק היהודי אינו מובטח בשום צורה שהיא. במילים אחרות: להפוך את ישראל לדיקטטורה יהיה קשה ביותר, אבל להפוך אותה למדינה מוסלמית או נוצרית – אין שום מגבלה חוקית. אני בטוח שיצחק הרצוג, זהבה גלאון ועמיתיהם מבינים זאת. אני גם לא מפקפק בנאמנות שלהם למדינה. אז מה מפריע להם? – שהיהדות תהיה אבן יסוד שלה. אלו אותם ח"כים ואלו אותן סיעות שצורחים ככרוכיה בכל פעם שלומדים קצת יהדות בבתי הספר, בכל פעם שמישהו מדבר על ערכי התנ"ך, בכל פעם שמישהו מעז ללמוד משהו מההלכה. הישראליות שלהם היא נטולת יהדות, היהדות שלהם היא נטולת שורשים. אז תגידו את האמת: לא ממש אכפת לכם מהערבים; אכפת לכם מאוד שמא ילדיכם ונכדיכם יתחילו לפקפק באורח החיים שלהם ושלכם, ואולי – טפו, טפו, טפו – יבקשו להיות קצת יותר יהודים מבלי להיות פחות ישראלים.

ראשי מערכת בתי המשפט מתלוננים השכם והערב – ובצדק – על העומס הרב המוטל על המערכת. מצד שני, הם לא עושים מצידם את כל הניתן כדי להקטין את העומס הזה. הכלי המרכזי העומד לרשותם של השופטים הוא הטלת הוצאות, וברירת המחדל שבחוק היא אף הטלת הוצאות ריאליות – אבל זה כמעט ואינו קורה. אם בכלל הצד המפסיד מחויב בהוצאות, לרוב הן רחוקות מלשקף את מה שבאמת עלה ההליך לצד המנצח. הדבר בולט במיוחד בבג"ץ ועוד יותר במיוחד בעתירות ציבוריות. השבוע הראינו כיצד באותו יום, באותו הרכב שופטים ובשתי עתירות דומות שהסתיימו בדחייה על הסף, חויב נכה צה"ל בהוצאות של 2,000 שקל בעוד התנועה לקידום השרגא (הידועה בכינויה "התנועה לאיכות השלטון") לא חויבה אפילו בשקל אחד. אפשר לתת לכך תירוצים מן הגורן ומן היקב, אך את האמת לא יאמרו השופטים בגלוי: הם רוצים את העתירות של אליעד שרגא ודומיו, כי זה מה שמאפשר להם להתערב כמעט ללא הגבלה בניהול ענייני המדינה.

שנים מספרים לנו שלקבוצות הכדורסל בארץ אין ברירה אלא לייבא שחקנים – בעיקר מארה"ב – משום שאין מספיק שחקנים תוצרת ישראל. באה נבחרת העתודה ובשבוע קסום באליפות אירופה עד גיל 20 הוכיחה שזה הבל ורעות רוח. הנבחרת ניצחה מעצמות כמו אוקראינה ואיטליה, ונכנעה רק בגמר למארחת יוון. העובדות ברורות: לפחות נכון לעכשיו, יש בארץ כדורסלנים מקומיים מעולים בקנה מידה אירופי. אז למה הקבוצות רוצות ארבעה, חמישה ושישה זרים? למה לפחות חלקן מתנגדות לחוק הרוסי, המחייב שבכל רגע נתון יהיו על המגרש לפחות שני ישראלים? למה מכבי תל אביב שלחה את שחקניה הישראלים הבכירים להתבזות בבכיינות בבית הדין לעבודה על החובה לכלול בסגל שחקנים צעירים? תגידו את האמת: זה נובע מכך שהזירה העיקרית של חלק מהקבוצות, ובראשן מכבי תל אביב, היא אירופה – ומאחר שכמעט לכל הקבוצות הבכירות יש סוללה של זרים, גם היא צריכה. וזה נובע גם מיתרון המס השערורייתי הניתן לשחקנים זרים, בדמות מס הכנסה של 25% בלבד במשך ארבע שנים – לעומת 50% שמשלמים הישראלים. מאחר שאת השחקן מעניין הנטו, ברור ששחקן זר הרבה יותר זול לקבוצה משחקן ישראלי. מותר שיהיו לכם שיקולים מסחריים אנוכיים, אבל לפחות אל תשקרו לנו בפרצוף.

צר לי שעלי לומר זאת על אדם שהלך לעולמו, אך האמת חייבת להיאמר כדי למנוע מקרים טרגיים עתידיים: מותו של אמיר פרישר-גוטמן היה מיותר לחלוטין ובמידה רבה באשמתו. במקום ללכת לחוף ים מוכרז ומסודר, עם שירותי הצלה, הוא בחר ללכת עם אחייניתו לחוף בלתי מוכרז. במקום להשגיח עליה בשבע עיניים, ודאי במקום כזה, הוא נכנס איתה למים. היא נסחפה, הוא הציל אותה ושילם בחייו. את האמת הזאת צריך לומר, לא רק משום שקיימת חובה עקרונית לומר אמת, אלא גם ובעיקר כדי שהציבור יידע מה עלול המחיר של התנהגות חסרת אחריות שכזאת, הגובלת בעבירות פליליות. לא הולכים לחוף בלתי מוכרז (יש סכנות גם בחוף עצמו כאשר הוא אינו מוסדר), לא נכנסים למים בלי מציל, ודאי שלא מכניסים ילדים לים ללא מציל. חד וחלק, פשוט ביותר, נקודה.