שני ספרי ילדים חדשים יצאו לאור בימים אלה: "גרגורי פועל הבניין משלים מניין" ו"חולצה לבנה להכניס זה מכעיס". מצד אחד תמצאו את בן סבו מתאר הווי של מסורת וחולצת שבת לבנה - ומאידך-גיסא הצצה לחיי גרגורי הפועל הזר, ההשתלבות התמוהה שלו במניין של בית כנסת. שני הספרים מיועדים לילדים, שניהם פרי עטו של עמנואל בן סבו. עמנואל ידוע כאיש בעל השקפת עולם דתית, איש חינוך ביסודו, אבל מי שעוקב אחר כתיבתו תופס חיש מהרה, שתפיסתו אינה דידקטית במובן הצר של המילה. עמנואל בן סבו, מחויב להשקפת עולם אוניברסאלית - והוא מנסה להוביל אותנו להזדהות ערכית, לא דווקא בדרך של הקניית ערכים בצורה כפייתית. חשוב לו להבין את העולם מסביב, גם עולמם של אלה שנראים שונים מאתנו, כדי לאפשר לנו להפנים ערכים של אהבה וקבלת האחר, בדרך של סובלנות ואהבת אדם. מצד אחד אנו מנסים לראות הילד משקיף על העולם, על האחרים - ובה בעת בן סבו מציג בפנינו עולם של ילדים לכודים בצבת של ערכים, בהצטלבות של נתונים המחייבים הבנה של מציאות מורכת: ספריו של בן סבו - מציגים בפנינו בעיות ודילמות בקשר בין ילדים לחבריהם או בין ילדיהם למשפחתם. כך, למשל, הספר על גרגורי העובד הזר מציג דרכים לקלוט את השוני, את השונה - ובספרו השני 'חולצה לבנה להכניס זה מכעיס' אנו במציאות של ילד, שנקלע לתחושות מורכבות שבין מסורת לחופש. עמנואל בן סבו היה במשך שנים מנהל חינוכי בפנימיית ילדים - וגם בספריו הקודמים שיצאו לפני כשנתיים ניסה בן סבו להציג תופעות חברתיות, דילמות בחיי ילדים, שאלות שכמו מרחפת בשטחים האפורים שבין שגרה למעוף: מעבר לטריטוריה המקובלת, המקובעת. לעתים דווקא טיפול בבעיות אוניברסאליות שמטרידות את החברה - הופכות ספרים לקלאסיקה, וחלק מספרים אלה אכן מסייעים להשפיע על החברה, על הקורה בה.בן סבו מחפש את נפש הילד באשר הוא. זו דרכו לקרב לערכים בדרך הסמויה מן העין.

מבטים שונים לחיי הילדים

בספריו מצליח בן סבו לבנות זרקור לפינות שונות בעולמנו: כך, לדוגמה, בספר ' מי עזר לאיש המוזר' - הציג בן סבו בפנינו שלוש פריזמות להבנת נפש הילדים. כך אנו רואים כיצד נחשף גיבור הספר למצוקתו של חסר הבית הישן במרחבים ציבוריים, ללא קיר, ללא מגן, בודד מול כל העולם. ההיתקלות מול הזר, ההתקרבות לאחר - זו גם התפיסה העומדת בספר על גרגורי עובד הבניין, והדרך לשלב במניין היהודי - היא סוג של ניסיון לקרב בין מפלסים, בין תרבויות. במהלך דפי הספר יש ניסיון לקרב אל היהדות ולתאר מצבים מקודשים בחיי המאמין, וכל זאת ברוח קלילה, בבת צחוק: כך לגבי עניית 'אמן' או זריקת סוכריות בבית כנסת - וכך לגבי מצוות שונות. לפעמים קבלת המסורת קשה על הילד, וצריך אומץ לתאר זאת ברגישות, בהבנה. עמנואל בן סבו יודע לשזור חוטים של חסד, לתאר רגעים מלחיצים לקראת השבת ובזמן השבת. בספרו החדש "חולצה לבנה להכניס זה מכעיס", הוא שוזר פנינים כאלה - ועושה זאת באהבה. בן סבו יודע לתאר בדרך משובבת, את הילד המביט בצלצול טלפון הבוקע מכיסו של רב ששכח והגיע לתפילה והנייד בכיסו, בילדים החשים עייפות ושעמום מרוב סלסוליו של החזן - והנה הם רואים כיצד כולם משבחים אותו על כך... ילדים רואים הכל אחרת - וחשוב לעמנואל בן סבו להציג זאת, כי לפעמים היופי והרצון להחמיא לזולת, באים על חשבון אי-הבנת הטראומה שהילד חש.

הלם המציאות, הלם המעבר

בן סבו כותב זה שנים - וספג את נשמת הילדים בשנים שבהן עבד כמחנך. כך ראינו בספריו הקודמים, כאשר ניסה בן סבו לדלג על המציאות מסביב, להתמקד בנפש הילד. ברגישות רבה ניסה לתאר בספרו 'הבית ברחוב יהושע' את הילד ביום טראומטי: יום שבו אמו הובילה אותו לפנימייה. אפשר לומר, כי הספר בחן את הלם המעבר, את הסבל שחווה הילד, ובד בבד הציג באופן רגשי את קשיי ההתאקלמות, את התקווה של הילד להיחלץ מן המשבר.לחברת ההורים הפתרון נראה הולם, לקחת ילד לפנימייה, בשל קשיים בחייהם, בחיי הזוגיות - אבל כשאנו נחשפים לשבר שעובר על הילד, התמונה משתנה. עמנואל, שהיה איש חינוך בפנימייה, מודעת לדקויות, מודע לנפש הילדים הכמהה לפרוץ מסגרות ולנסות למצוא מרגוע במימוש חלומותיהם הפנימיים: לילדים יש רצון לחיות בעולם משלהם, לקרוא דרור לדמיון שלהם - וכך ידע כסופר ללכת בעקבות החלומות האלה ותאר בספרו 'נריה האביב והסוס הכביר' את העולם הצבעוני המֵביס את המציאות האפורה. תחושת ה'להכעיס' אכן מנצחת את החולצה הלבנה, סוסי הדמיון פורצים מעבר לכבלים של השגרה - והפתיחות תנצח את המסגרת הסוגרת, את החשש מן האחֵר, מן הזרים. לעמנואל בן סבו יש יכולת מיוחדת להרגיש את נקודת המבט של הילד, וכמנהל חינוכי בפנימייה הוא בוודאי מכיר את העולם הזה, את עושר החוויות, את המצוקות, את הזוויות הנידחות שנדחקות לפעמים מן הסיפורים המקובלים. בן סבו כותב ספרים ברגישות רבה - וספריו מלווים בציורים חיים, שמנסים להבין את עושר הדמיון של הילדים, להיכנס לנפשם. שני ספריו החדשים יודעים לספר סיפור: הסיפורים שוזרים לפנינו חוטי עלילה, פרקי התרחשות, והמספר אינו חש מחויבות לתת לנו שום שיעור בצידם - שום הטפה או מוסר השכל. הקוראים מבינים בין השיטין, קולטים את גוני-הרגשות בין פרקי הדיאלוגים, בין המפנים בתוך העלילה.

המציאות האחרת של הילדים

עמנואל בן סבו, אינו חושש לצייר מציאות קודרת, כי הוא מכיר מעצם היותו איש צוות בפנימייה של ילדים, שאין להעלים מן הילדים, היבטים של המציאות. מעבר לדפים הוא מעביר לנו מֶסר סמוי: נסו נא להבין את הילד, שאינו מקבל את טפיחות השֶכם לחזן המסלסל ומטריח את כל הציבור, את ההכרח ללבוש חולצה לבנה רק כדי לכבד אירוע מסוים וכך הלאה. הספרים של עמנואל בן סבו מספרים על בעיות אמיתיות ומספרים על משאלות כמוסות, שמבקשות נתיב להתגבר על הבעיות האמיתיות. כשאתה קורא בספריו של עמנואל אתה שואל את עצמך: מה שליחותו של סופר לילדים, מה המסר שהוא אמור להעביר כמבוגר, האם יוכל באמת להעביר את ניסיון חייו? כיצד יעביר מסרים קשים על מציאות קשה, על ראייה מורכבת של הילדים. וכך מתאר עמנואל בן סבו את השבת, שאמורה להיות פסגת החוויה, בעיניו של ילד, שנקלע ליום עמוס, שבו הוא מחויב לקבל עליו עול של מחויבויות: "בשבת בבוקר איני מצליח וזה קשה ומכעיס לתוך המכנסיים את החולצה הלבנה להכניס יוצאת מאחור ומלפנים, מכל צד היא בורחת אחותי טליה לא מתעצלת ולמעני טורחת, להפגיש כל כפתור עם לולאה מתאימה עד שפשוט נגמרת לי הנשימה". לילד כמעט נגמרת הנשימה, אבל כאן מחכה לו עמנואל בן סבו כדי להאיר לנו את זווית הראייה של הילד, ואולי מעבר לכל לולאה וכפתור - יש קצת הבנה, קצת אור.