"מקץ ימים מספר של בלבול (אחרי הקרב) ניהלו נכבדי דיר יאסין ששרדו, ספירה וזו העלתה שמספר ההרוגים היה בסביבות 100." (עמ' 116) משתי טבלאות שונות של שמות ההרוגים, ונסיבות המוות ככל שניתן היה לשחזרן, שערך, פירט והצליב טאובר עולה שבקרב בדיר יאסין נהרגו כמאה (ולא מאתיים חמישים) תושבים. רשימת ההרוגים כוללת נשים, ילדים ותינוקות. מהנתונים עולה כי "רוב האנשים שנהרגו בדיר יאסין נהרגו בתנאי קרב ולא בטבח מכוון שבוצע לאחר מכן. ככלל שהסתיים הקרב, נפסק ההרג." (141)
מכאן נלמד כי הודעתו של הפרשן הסובייטי על הטבח, שמופיעה לעיל, היא עלילה. אך באופן אירוני מספר דומה של הרוגים שאותו ציין הפרשן ננקב בתחילה ע"י מפקד האצ"ל בירושלים. הדיווח על מאתיים הרוגים ערבים בקרב, במסיבת העיתונאים שקיים האצ"ל לאחר כיבוש בכפר, פורסם ב-BBC, ב-TIMES הלונדוני וב-NYT. כך גם תחנת השידור של האצ"ל "קול ציון הלוחמת" ובעיתון "המשקיף" שהיה מזוהה עם המפלגה הרוויזיוניסטית דווח על 245 הרוגים.
ניתן לומר כי בעוד שההוצאות להורג ומעשי האונס כביכול, הומצאו ע"י גורמים עוינים מבית ומחוץ לצרכי תעמולה, הרי שהמספר המופרז של ההרוגים, שאותו דיווח מפקד האצ"ל בירושלים מרדכי קאופמן, היה לצורך אותה מטרה: "כדי להטיל אימה על הערבים..." (עמ' 115)
עם זאת ברור שמפקד האצ"ל בירושלים, בשונה אולי מיהודים אחרים שעסקו בתעמולה סביב פרשה זו, פעל מתוך מניעים פטריוטים, ולא מתוך כוונה ליצור מיתוס של טבח המוני. אף שאין המחבר כותב זאת, ולא עוסק בכך במחקרו, יש מקום לשאול האם השגת המטרה לטווח קצר (הטלת אימה), שאותה ביקש להשיג מפקד האצ"ל, הייתה משתלמת לטווח הארוך (הכפשת האצ"ל הלח"י ומדינת ישראל עד היום).
גם העובדה שהערבים בעצמם המציאו מספרים דומים לא תוכל כנראה לשחרר את קאופמן מ"זכות ראשונים" זו למספר המופרך. ניפוח המספרים יכול היה לשמש את הערבים להמצאת סיפורי טבח. כפי שעשה מזכיר הוועד הערבי העליון חוסיין פח'רי אלח'אלדי שסיפר על "25 נשים הרות, 50 אימהות מניקות ו-60 נשים ונערות אחרות ש'נטבחו כמו כבשים'". (עמ' 202)
יש לבחון את תוצאות התעמולה של מפקד האצ"ל אל מול תוצאות התעמולה של הערבים ובייחוד של אלח'אלדי, אשר המציא את סיפור הטבח והאונס בכדי לזרז את מדינות ערב לפלוש לארץ ישראל: בטווח הקצר הוא גרם לבריחה המונית של הערבים אך בטווח הארוך הוא הצליח. זאת כפי שאמר עזאם פאשא, המזכיר הכללי של הליגה הערבית "שדיר יאסין 'היה ...הגורם החשוב ביותר לשיגור צבאות ערב' ". (עמ' 199)
המחבר מייחס את ההרוגים הרבים בקרב לכך שדיר יאסין היה אחד הכפרים הראשונים שנכבשו ולא הותקפו כפעולת תגמול. כלומר ההתקפה הייתה, כפי שהסביר ראש המודיעין של אצ"ל בירושלים קלמן ברגמן, ע"מ להישאר בכפר "עד שתהיה לנו מדינה יהודית גדולה על פני ארץ ישראל ועבר הירדן" (עמ' 113).
בעקבות גילוי דעת של הרבנים הראשיים דאז, הרב בן-ציון עוזיאל והרב
יצחק הרצוג, שגינו את הפרשה נפגש מפקד לח"י בירושלים יהושע זטלר עם שני הרבנים בנפרד. הרב עוזיאל השתכנע והתנער מגילוי הדעת ואילו הרב הרצוג לא שינה את עמדתו. וזאת למרות שזטלר סיפר לרב הראשי ש"כדי למנוע שפיכות דמים מיותרת הביאו התוקפים מכונית עם רמקול ובזאת סיכנו את חייהם." (עמ' 180)
על דבריו של זטלר יש להוסיף כי אחד מארבעת הלוחמים שנפלו בקרב היה לוחם לח"י, אשר ניסה עם חבריו לחלץ את המכונית התקועה ולקרבה אל הכפר ע"מ שכל התושבים ישמעו את קריאות האזהרה, ולא רק אלו שבפאתי הכפר.
כ-200 כפריים הקשיבו לאזהרות שהושמעו ברמקול, וברחו עם תחילת הקרב ועוד כ-500 במהלכו. מכונית הרמקול לבדה יכולה להזים את טענת הטבח שכן ההודעה פגעה בגורם ההפתעה והקשתה על התוקפים. הנפגעים הערבים בהתקפה נטלו חלק בקרב, אחרים נמצאו בתוך בתים שמהם נורתה אש על לוחמי האצ"ל והלח"י ונהרגו כאשר אל הבתים הושלכו רימונים ואף פוצצו אותם על יושביהם.
