ועדות, איתורים ומינויים

אם דיברנו על מינויים, אזי כמה מילים על הוועדה לבחירת שופטים בכלל ועל בחירת נשיא בית המשפט העליון בפרט. בגדול, השיטה הנוכחית שלנו טובה והוכיחה את עצמה. שיטות אחרות, במיוחד בארה"ב, הן פוליטיות והרסניות, עלולות לגרום להימנעות מבחירת שופטים ומביאות לבתי משפט מוטים שפסיקותיהם ידועות מראש. ואל תגידו לי שזה המצב אצלנו, כי אומנם לבג"ץ יש קו משפטי ופסיקתי ואמנם אפשר לשער לעיתים מה יהיו התוצאות, אבל זה בכלל לא מתקרב למה שמתרחש בארה"ב שכולם נושאים אליה עיניים מעריצות. מה כן הייתי משנה, או לפחות חושב לשנות? שני דברים: את הרוב הדרוש לבחירת שופטי העליון ואת שיטת בחירת הנשיא. כיום יש צורך בשבעה מבין תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים לעליון. במקור נועד התיקון הזה, שיזם גדעון סער, למנוע מצב בו יהיה רוב נגד נציגי הממשלה – שני שרים וחבר כנסת אחד. כיום הוא מעניק לשלושת שופטי העליון – שלרוב מצביעים כגוש – יכולת וטו על המינויים. אולי זה דווקא מוביל להסכמות, שזה תמיד דבר חיובי, אבל שווה לבדוק. לגבי הנשיא: לשיטת הסניוריטי יש יתרון משמעותי בדמות שקט תעשייתי בין שופטי העליון ומניעת חשש לפסיקת מוטית מצד מי שרוצה להיבחר לנשיא. יש לה חסרונות משמעותיים בדמות בחירה אוטומטית לטווח של שנים רבות, לאו-דווקא של מי שהוא המועמד המתאים ביותר, ובדמות נטילת יכולתה של הוועדה לבחור בזמן אמת את השופט החשוב ביותר בארץ. כבר הצעתי פתרון ואני חוזר עליו: הנשיא ייבחר בין שלושת השופטים הוותיקים ביותר. נכון שזה יביא להתמודדות ביניהם – ומי שאמר שכל התמודדות היא דבר רע. נכון שזה עלול לגרום להטיה בפסיקה – אבל מדובר בקריירות ארוכות של אנשים ישרים ומקצועיים, ולכן החשש הזה הוא קטן. כך תהיה לוועדה יכולת בחירה אמיתית, שגם תשפיע לטובה על אמונו של הציבור במערכת המשפט ובעומד בראשה. וכמו שהשופטים אוהבים לומר: אין להם שום נכס פרט לאמון הציבור. אז בבקשה, תפעלו בהתאם.