אופק וחופש פעולה

תפקידה של ממשלה הוא למשול. זה לא רק עניין של עברית - שורש שמה הוא מ.ש.ל - אלא גם ובעיקר עניין של היגיון. אם היא לא מושלת, בשביל מה היא קיימת? הבעיה היא, שלממשלת ישראל קשה מאוד למלא את תפקידה - בגלל מכשולים חוקיים ומשפטיים שניתן להציב לפתחה השכם והערב. בעיה ראשונה שלא מרבים לדבר עליה היא אורך כהונת הממשלה. ב-70 שנותיה של המדינה היו לנו 34 ממשלות - ממוצע של שנתיים לכל ממשלה. שר ביטחון ממוצע כיהן 32 חודשים; שר האוצר הגיע ל-27 חודשים; קדנציה ממוצעת של שר החוץ היא 30 חודשים; שר המשפטים ישב על כסאו 25 חודשים. ככה אי-אפשר לנהל שום דבר, ודאי שלא מדינה. מאחר שכל שר יודע שהוא לא יודע כמה זמן ישמש בתפקידו, הוא נוטה לרוץ להחלטות קצרות טווח ולהישגים מיידיים, במקום לבצע תוכניות מחושבות ולאורך זמן. שיטת הממשל בארה"ב רחוקה מלהיות מושלמת ואפילו טובה, ולא נמנה כאן את חסרונותיה. יש לה יתרון גדול אחד: הקדנציות מלאות. הנשיא יכהן ארבע שנים, חבר בית הנבחרים יכהן שנתיים, וסנאטור - שש שנים. יש אופק ניהולי, יש אופק מנהיגותי, יש זמן לתכנן ולבצע, יש אפשרות לקבוע לוחות זמנים מדויקים. המצב אצלנו נובע מכך שדי ברוב של 61 חברי כנסת כדי להקדים את הבחירות. זה פותח פתח לסחטנות מצד חברות הקואליציה ולתרגילים מסריחים נוסח זה (הכושל) של שמעון פרס בשנת 1990. זה מביא את חברי הכנסת לעסוק בפוליטיקה במקום בחקיקה, ואת השרים - בפוליטיקה במקום בממשל. זה מאפשר לראש הממשלה לאיים על שותפיו שהוא יפיל את הממשלה וילך לבחירות כאשר נוח לו. הפתרון לכך פשוט ביותר: לשנות את החוק ולמנוע את הפלת הממשלה, שהרי הציבור בחר בה לארבע שנים. למצער, יש להצריך רוב של 80 חברי כנסת כדי לפזר את הבית; זהו הרוב הדרוש כדי להאריך את כהונת הכנסת, ואין סיבה שקיצור הכהונה תדרוש רוב קטן יותר. וזאת לדעת: תפקידה של האופוזיציה איננו להפיל את הממשלה, אלא להקשות עליה, לבקר אותה ולהציב חלופה לקראת הבחירות הבאות. לכן, מניעה - או כמעט מניעה - של אפשרות הקדמת הבחירות אינה פוגעת כהוא זה בערכים דמוקרטיים. כאמור, זה בדיוק המצב בארה"ב, ואיש לא יטען שהיא אינה דמוקרטית.