רות קרק וסת ג'.פרנצמן הביאו מידע על חוקרי ה" קרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל" שביצעו בשנים 1871-7 מיפוי של התמקמות השבטים הבדווים ופירסמו מפה מפורטת ב-1880. על-פי מחקריהם היו בארץ 67 שבטים בדווים. המפה הראתה את השתלטות הבדווים על שטחים שהביאו לירידה במספר היישובים לעומת מספרם 400 שנים לפני כן.
עאדל מנאע העריך שמספר הבדווים בארץ בראשית המאה ה-19 הגיע ל-40,000. במשך המחצית הראשונה של המאה ה-19 חרגה השפעתם על חיי תושבי הקבע הרבה מעבר למספרם, עקב חולשת השלטון העות'מאני. לדעת מנאע הם היו למעשה "אדוני
הארץ". איברהים פשה הצליח בתקופת הכיבוש המצרי (1831 -1840) להדוף את הפשיטות של הבדווים והיו כפרים שנהרסו וחזרו להתאכלס. הבדווים נקמו בשלטון המצרי על הצרת צעדיהם בהצטרפות ל"מרד הפלאחים" ב-1834/5. הם גם זינבו בצבא המצרי בעת נסיגתו בחזרה למצרים.
המיפקדים העות'מאנים לא כללו ברוב המקרים את הבדווים במיפקדי
האוכלוסייה. פרד מ. גוטהיל העריך שמספרם בשלהי המאה ה-19 היה 18,590 ויהושע בן אריה סבר שמספרם היה בין 20,000 ל-30,000. שמואל אביצור קבע שמספר הבדווים בארץ גדל לאורך המאה ה-19 והעריך שבארץ ישראל המערבית היו כ-40,000 בדווים. המיפקד המנדטורי הראשון מ-1922 קבע שמספרם הוא 103,331, אבל אביצור בדעה שהמספר מוגזם. על-פי מיפקד זה הם היוו 14% מכלל האוכלוסייה.
אזורי ההשתלטות של הבדווים דוד גרוסמן תיאר את השתלטות הנוודים הבדווים על פני אזורים נירחבים. הבדווים הקימו את אוהליהם באזורים דלי אוכלוסין ודחקו משם את מעט הכפריים שחיו שם, אבל השתלטו גם על אזורים מאוכלסים ודחקו את האוכלוסייה הכפרית. דוד גרוסמן סקר את האזורים אליהם חדרו הבדווים: האזור של הגליל העליון והתחתון המזרחי, בקעת הירדן, עמקי בית שאן ועמק יזרעאל ורמת יששכר היו בעלי אקלים חם וכמות גשמים מועטת שלא התאמו לשיטות עיבד הקרקע המסורתיות של הכפריים ולכן אזורים אלה היו דלילי אוכלוסין. הבדווים חדרו לאזורים אלה ודחקו את רגלי הכפריים ע"י דרישה לדמי חסות ופשיטות עם עדריהם על השטחים המעובדים.
עדנה זמונסקי תארה את השתלטות הבדווים בבקעת הירדן בתחום אזור יהודה ושומרון. לפני 1864/5 הייתה הבעלות על הקרקעות באזור בידי הפלאחים אבל החל מאותה שנה עברה השליטה/ בעלות לידי שבטי הבדווים שחדרו לאזור. ההסכם בין הפלאחים לבדווים קבע שהפלאחים יקחו 2/3 מהיבול והבדווים יקבלו 1/3. אבל, הסידור הזה לא האריך ימים וב-1872 השתלט השולטן עבד אל-חמיד על קרקעות האזור. הפלאחים העדיפו להיות אריסים של השולטן ולא להיות נתונים לחסדי הבדווים.
אריה ביתן קבע שבמאה ה-19 היו השבטים הבדווים הגורם הדומיננטי בגליל התחתון המזרחי ופעילותם הייתה בעלת השפעה מכרעת על אי-ההתפתחות של האזור. כתוצאה מחדירת הבדווים הייתה נטישה של כפרים בגליל התחתון המזרחי בשנים שקדמו למפקד האוכלוסין של 1871/2. גם בהר צפת המזרחי הייתה חדירה של בדווים ובעמק החולה. האזור כולו סבל מירידה במספר התושבים. הבדווים דחקו את רגלי הכפריים גם מעמק בית שאן ורמת יששכר. על-פי הסקר של הקרן הבריטית לא הייתה אוכלוסייה בעמק בית שאן מלבד בעיר בית שאן. גם לעמק יזרעאל חדרו הבדווים. הייתה באזור מכת מלריה והבדווים ניצלו את דלות האוכלוסייה כדי להקים אוהליהם באזור.
יובל ארנון - אוחנה תאר את ההתנכלות של הבדווים ליישובים. הם שדדו וגבו מיסים וכופר ואם הכופר לא שולם במועד הם פגעו בשדות היישוב. כתוצאה מההתנכלויות של הבדווים נדחקו כפריים מהעמקים והאוכלוסייה הלכה והצטמקה בהדרגה. ההתנכלויות של הבדווים לשיירות הסוחרים והנוסעים גרמו לכך ש"דרך המלך" שעברה בעמקים נדחקה אף היא מהאזור.
הבדווים הפכו את עמק תענך ואזור אום אל-פאחם לאזור מריבה. בשנת 1850 פרץ באזור סכסוך דמים בין התושבים לבין שבט בני סקר. הבדווים סולקו בהתערבות השלטון העות'מאני. באזורי המרכז והדרום פלשו שבטי הבדווים לשפלה הדרומית, הר חברון,ואזור גוש-עציון של ימינו,צפון השומרון, עמק הפרעה, בקעת יריחו, צפון הנגב ומדבר יהודה.
הר הכרמל, רמת מנשה,ואזור חיפה ועמק זבולון היו ברובם בעלי אוכלוסייה דלילה בשל משאבי חקלאות נחותים. הבדווים ניצלו את דלות האוכלוסין והשתלטו על אזורים שלמים.
צפון השרון שכלל את עמק חפר היה אומנם בעל אדמות פוריות אך האזור סבל מהצפות מנחל חדרה ויובליו ולכן ההתיישבות בו הייתה דלילה. אחד היישובים הבודדים באזור היה קאקון שהתיישבו בו תורכמנים עוד בתקופת השלטון הממלוכי. הבדווים והפלאחים השתמשו באזור זה למרעה לעדריהם.
אזור רמלה - לוד כלל גם את אזור ראשל"צ, נס ציונה ורחובות של ימינו. אזור רמלה מערב סבל ממכת הביצות כתוצאה מהצפות נחל שורק והבדווים רעו באזור את צאנם.
הר חברון ומדבר יהודה היו בעלי אוכלוסייה דלילה והבדווים רעו באזור את צאנם.
יובל ארנון- אוחנה וארנון מדזיני קבעו שהבדווים חדרו לארץ מהדרום וממזרח ונאחזו באזורים הבאים: רוב השבטים הבדווים העדיפו את חוף הים, עמק יזרעאל, עמק בית שאן ובקעת הירדן. חדירת השבטים הבדווים לגליל הייתה פועל יוצא של הידלדלות האוכלוסייה בגליל, עקב המדיניות של השליטים השונים והמלחמות הבלתי פוסקות שפגעו קשה באוכלוסייה הכפרית. הבדווים התיישבו בשטחים דלי אוכלוסין: בעמקים שהיו אזורי ביצות - עמק יזרעאל, עמק בית שאן ועמק זבולון, אך חלקם העדיפו להתיישב באזורים דלי אוכלוסין כמו הר מירון ואזור אלונים- שפרעם.
מפת ההתיישבות של שבטי הבדווים שבטי הבדווים בעמק החולה ועמק בית שאן - איריס אגמון חקרה את חדירת הבדווים לעמק החולה ולעמק בית שאן ואת השלב הראשון בתהליך המעבר מחיי נוודות לחיי קבע למחצה. אגמון הסתמכה על מספר מחקרים ובעיקר על המחקר המקיף של פקידים עות'מאנים בכירים מוילאת ביירות שערכו סיור מקיף באזור ופירסמו את תוצאותיו בשני כרכים ב-1917.
שבט אל-ע'וארנה התיישב ב-12 כפרים בעמק החולה. השבט הגיע מנג'ד שבחצי האי ערב, כנראה עוד במאה ה- 18. הם חדרו תחילה לבקעת הירדן ומשם נדדו לאזור או"ם אל-פאחם. תחנתם האחרונה הייתה בעמק החולה ואליהם הצטרפו עריקים מהצבא המצרי. אומנם הם חיו בכפרים אבל המשיכו לחיות באוהלים ולקיים אורח חיים נוודי. השבט עבר להתיישבות קבע ועסק בחקלאות אבל, כנראה שלא חדל לחלוטין מנוודות. הם נהגו לשווק את עודפי היבולים בערים בסביבה.
שבטי עמק בית שאן-אגמון מנתה ארבעה שבטים (אל-בסאתוה, אל-בואטיה, אל-ע'ואויה ואל צוקור) ופלג של שבט בני צח'ר. שבט אל-צוקור ובני צח'ר היו מנג'ד בחצי האי ערב. לא הובא מוצאם של שאר השבטים. אגמון הסתמכה על מספר מחקרים לגבי הנתונים הדמוגרפיים של השבטים. מספרם הכולל בשלהי השלטון העות'מאני הוערך ב-6,000 - 7,000. אל-צקור מנה 2,500 עד 3,000, אל-ע'ואויה מנה 2,000 ושני השבטים הנותרים מנו 1,500. שבטי עמק בית שאן היו בשלב הראשון למעבר להתיישבות קבע. מצד אחד הם עסקו בחקלאות אבל המשיכו בחיי נוודות פעמיים בשנה. בחורף הם נדדו לעבה"י המזרחי ובקיץ לאזור הנמוך לאורך גדות הירדן. החוקרים קבעו שאין לראות בהם בדווים ממש. מאחר שהיו מאבקים בין השבטים על אזורי המחיה, השלטון העות'מאני הגדיר את אזורי המחיה שלהם אבל רוב האדמות בעמק בית שאן השתייכו לסולטן העות'מאני והשבטים היו, למעשה, אריסים ששלמו חמישית (20%) מהיבול לבעל הקרקעות. הם המשיכו לחיות באוהלים ולקיים אורח חיים נוודי.
שבטי הבדווים בגליל התחתון המזרחי - קרן המחקר הבריטית דיווחה על מספר שבטים בדווים שנדדו בתחומי האזור. ערב א-דליקה, בנו צק'ר, ערב אל-סביח, שבט החוארה, וערב אל-בני פהיד ושבט הנאדי. ערב א-דליקה- מתיישבים יהודים העידו שהשבט נדד באזור בקעת יבניאל אבל חסר מידע על מוצאם ומועד הגעתם.
רבי עובדיה מברטנורה שביקר בארץ בשלהי השלטון הממלוכי תיאר את החורבן שהביאו הבדווים על הארץ:"...הערבים השוכנים במדבריות באים ושוטפים בכל, ועד שערי ירושלים באים וגונבים וגוזלים בדרכם ופורק אין מידם, כי מלאו את הארץ. על כן הייתה כל הארץ במקומות אלו מדבר שממה מבלי יושב, לא יעבד ולא יזרע".
המדיניות העות'מאנית כלפי הבדווים - רות קרק וסת.ג' פנצמן חקרו את מרכיבי המדיניות העות' מאנית כלפי "הבעיה הבדווית" בשלהי השלטון העות'מאני. המדיניות כללה:
- ריסון הבדווים באמצעים צבאיים - ארבע משלחות צבאיות לנגב .
- הקמת מרכזים מינהליים בצפון ובדרום ב-1900 כדי לפקח על התנהגות הבדווים. ביסאן (בית שאן) הפכה למרכז מינהלי לאזור הצפון ובאר שבע הוקמה כמרכז מינהלי בדרום. בעוג'ה אל-חפיר הוקם ב-1906 מרכז מינהלי ששימש כבסיס צבאי.
- העברת הבעלות על שטחים עליהם השתלטו הבדווים בחולה, בעמק בית שאן ובשרון לבעלות של השולטן או אפנדים ועיבוד האחוזות בעזרת אריסים. ב-1914 הועברו ביצות הכברה לידי "האגודה היהודית להתיישבות".
- יישוב מהגרים מוסלמים נאמנים מהבלקן והקווקז על אדמות בשליטה בדווית.
- ניסיונות להעביר בדווים להתיישבות קבע.
קרק ופנצמן הגיעו למסקנה שבעקבות המדיניות העות'מאנית החזיר השלטון לעצמו את השליטה על האזורים עליהם השתלטו הבדווים ומגורם דומיננטי הפכו הבדווים לקבוצה שולית, אם כי המאמצים להקמת יישובים בדווים הביאו לתוצאות מוגבלות ביותר.
ממחקר שערכו פקידי וילאת בירות מתברר שהשלטון העות'מאני היה מעוניין במעברם של הבדווים להתיישבות קבע ולכן לא גייסם צבא אם כי לא פרק אותם מנשקם.
יובל אוחנה- ארנון קבע שרוב השבטים הבדווים שנותרו בגליל לא עברו בתקופה העות'מאנית להתיישבות קבע אם כי הם הפכו לנוודים למחצה. הם המשיכו לפגוע בכפריים ובשיירות הסוחרים עד שרוסנו, תחילה ע"י הכיבוש המצרי ואח"כ ע"י השלטון העות'מאני. גם בהרי יהודה הפכו הבדווים לנוודים למחצה. אבל, במישור החוף עברו הבדווים להתיישבות קבע ע"י הצטרפות לכפרים ועיירות קיימים או שייסדו כפרים משלהם. באזור המדברי של הדרום והנגב המשיכו הבדווים בחיי נוודות אבל ערכו פשיטות לשומרון, ליהודה ואף לגליל עד שרוסנו.
בשנות ה-1870 וה-1880 החל השלטון העות'מאני שהתאושש להחזיר את שליטתו ולרסן את הבדווים אם כי מאמצי החדירה שלהם נמשכו עד סיומו של השלטון העות'מאני. השלטון העות'מאני ניסה בשלהי המאה ה-19 להעביר את הבדווים להתיישבות קבע. העות'מאנים הושיבו את שבט אל סביח ב-5 כפרים. אבל, בני השבט המשיכו להתנכל לתושבי הכפרים ולשיירות הסוחרים. בשלהי המאה ה-19 החליט המושל העות'מאני לשים קץ להשתוללות אל סביח. הוא הזמין את ראשי השבט למפקדה שלו וחיסלם. רק אחד הצליח להימלט.
מנאע קבע שהשלטון העות'מאני המשיך בפעולות נגד הבדווים לאחר הנסיגה המצרית אבל ללא הצלחה מרובה. רק לאחר סיום מלחמת קרים (1856) הצליח הצבא העות'מאני להחזיר את הביטחון בדרכים וליושבי הקבע. מנאע קבע שבהדרגה חוסלה עליונות הבדווים. התחזקות השלטון העות'מאני אילצה את הבדווים להשלים עם המציאות החדשה וחלקם עברו להתיישבות קבע בעידוד השלטון העות'מאני. אבל, מחקרים אחרים בדעה שהבדווים המשיכו לחדור לארץ גם בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.
לסיכום, השבטים הבדווים השונים השתלטו על הגליל וגם על אזורים נוספים בארץ, תוך התגרות בשלטון העות'מאני ועסקו בשוד וביזה בתקופות של נתק בינם לבין השלטון העות'מאני והבטיחו את הביטחון של התושבים בתקופות בהן פעלו בשירותם של העות'מאנים. בתקופות אלה הם התפרנסו מגביית מיסים או ליתר דיוק "דמי חסות". אומנם השלטון העות'מאני הצליח לרסן את הבדווים במידה מסוימת אך לא חיסל סופית את פשיטותיהם ולא הצליח להעבירם להתיישבות קבע.
