אם לפתוח במשהו, שמשוחרר מכבלי האמירה הביקורתית המלומדת, באמירה שהיא ברמה האינטואיטיבית, אני אומר, שהקריאה בשיריה של גאולה הודס פלחן מעוררת בי אמון רב. הנושא של אמון הוא תנאי הכרחי בתקשורת משורר-קורא, לא כל שכן כאשר מדובר בשירה, שהיא מיסטית במהותה או דתית במובן הרחב של אפיון זה. פעם, בשנות ה-80 אמרה המשוררת ומבקרת הספרות, הלית ישורון, שהיא מאמינה לדבריה של יונה וולך, שזו פגשה את אלוהים. האמנתי לאמון של הלית ישורון וגם ליונה וולך, משום שיש גבול למקסמי-שווא ולתעתועי מילים, ואי-אפשר שלא להיות מוכי רושם מעוצמת הדיווח השירי, שלעתים יש בו מאיכויות התווך.
השירה של גאולה היא שירה החצובה מן האמת, מסוד התהומות, ויש בכך כדי להינחם, משום התחושה שיש משהו בכל זה, משהו שהוא מעבר לעצמותנו הביולוגית, משהו שהוא לא רק "עור ועצמות", אלא גם "אור ועצמות". אפשר לקרוא לזה משמעות החיים, אפשר לקרוא לזה "אלוהים".
אז מה יש לנו בשירה של גאולה? דומה, שחשוב והכרחי לומר קודם מה אין בה: בשירה של גאולה אין אהבה שבינו ובינה, אין מין, אין מתח כיבוש, אין אהבת מולדת, אין החצפה כלפי שמים, אין מחאה על יוקר המחיה, אין בה קנאה, אין בה פוליטיקה, אין בה אף לא נמען חיצוני ומכאן, שהיא גם נעדרת מתח דרמאטי.
אז מה יש בה? אפשר לומר, שיש בה הכל. ואם תשאלו את גאולה, היא תאמר לכם שהכל וכלום לא מקיימים קשר דיאלקטי של "או או", אלא מדובר בשתי אפשרויות, שיכולות להתקיים באופן דיאלוגי או סימולטני.
כאן אני חייב להקדיש מלים אחדות לתורת הצמצום, שהרחבתי אודותיה ביחס לספרה של גאולה, "אגרת ללהבה", משום שתורה זו ברמת ההפשטה תשמש מפתח יעיל וטוב בהבנת רבים מן השירים גם בספר זה, בהיותה תימת-יסוד, אך זה לא יהיה העיקר.
על-פי משנת האר"י הקדוש צמצם האל את אינסופיותו, כדי לפנות מקום לבריאת האדם והעולם, ובכך נתן לאדם כוח והטיל עליו את האחריות לקביעת גורלו שלו ואף להשפעה על מערך האלוהות. כך נוצרים יחסים דו-סטריים בין הבורא לנברא, אשר מצטמצמים ומשלימים זה את בריאתו של זה.
לסוד הצמצום ביהדות כמה היבטים, שהמשותף להם הוא התקיימות של אפשרויות באופן דיאלוגי וסימולטני ולא באופן דיאלקטי, למשל: היבטים בין-דוריים (אבות מול בנים), היבטים תוך אישיים (ירידה תוך עלייה, יצר-יצירה) ועוד.
הנושא של סוד הצמצום ילווה את הניתוח של כמה מן השירים, אבל עיקר המאמר יעסוק בנסיון לפענח את אבני היסוד בשירים, המוטיבים, ולגבש מהלך אינטגרטיבי, שישקף את האמירה הרחבה של הספר, על האדם בכלל ועל המשורר בפרט.
אם הייתי מתבקש לבחור שיר אחד מן השירה העברית לדורותיה, כדי שזה ישמש אילוסטרציה לשיריה של גאולה היה זה לבטח השיר, "שני יסודות" של זלדה.
שימו לב עד כמה הוא קרוב לרוח הדברים, שפתחתי בהם:
שני יסודות הלהבה אומרת לברוש/ כאשר אני רואה/ כמה אתה שאנן/ כמה עוטה גאון/ משהו בתוכי משתולל/ איך אפשר לעבור את החיים/ הנוראים האלה
בלי שמץ של טירוף/ בלי שמץ של רוחניות/ בלי שמץ של דמיון/ בלי שמץ של חרות/ בגאווה עתיקה וקודרת
לו יכולתי הייתי שורפת/ את הממסד/ ששמו תקופות השנה/ ואת התלות הארורה שלך/ באדמה, באוויר, בשמש, במטר ובטל
הברוש שותק/ הוא יודע שיש בו טירוף/ שיש בו חרות/ שיש בו רוחניות/ אך השלהבת לא תבין/ השלהבת לא תאמין
כמה יפה השיר של זלדה וכמה הולם את החרות הכבושה של גאולה. בעמוד 33 בספר כותבת גאולה שיר- אותו היא מקדישה לזלדה:
סתר, / שנכתב באותיות שלג- / ברחם הדף./ שלהבת אש/ וטרוף,/ מולכים בסתר./ לא נמס שלג/ מפאת אש./ לא כובה אש/ מפאת שלג./ הולך קול/ שלהבת האש והטרוף/ מקצה סתר/ ועד קצהו,/ ואין איש מכיר בהם.
דבר מה שעומד בבחינת סוד, הנמלך ע"י שלהבת אש וטרוף, כתוב באותיות של שלג, ושני היסודות מתקיימים בכפיפה אחת, מבלי לבטל האחד את משנהו, עד לבלי היכר. הנה הקיום הדיאלוגי של היסודות, הקשור בתורת הצמצום, והנה הברוש, שהשלהבת והטרוף טמונים בו, אך הוא עטוי פני שלג.
גם בשיר האוקסימורוני, הפותח את הספר בא לידי ביטוי כלא החרות של גאולה: במלוא דעה/ נפלתי ברשת/ שהרי איני כלואה/ חרותי נוצה לובשת (עמוד 7).
בשיר באה לידי ביטוי תפישה לא דואליסטית של עליה וירידה, כבתורת הצמצום, אלא תפישה של "ירידה צורך עליה", כאשר השניים מסייעים זה לזה להתקיים ומשפיעים זה על זה.
גם הקשר בין השלמות והחסר הוא קשר דיאלוגי ולא דיאלקטי:
בעמוד 10 כותבת גאולה: איך הגדות/ שוקקות/לשלמות שקדמה לבקיעה.../ אבל המים/ מה יהא/ על המים?
נ.ב: פתאום היא שמה לב/ שבמלה שלמות/ יש מוות.
השלמות, שהיא משאת הנפש, היא סוג של מוות. דווקא הבקע, הקרע, השקיקה והגעגוע מהווים את המלאות. ניתן לומר, שככל שהחסר ימולא, כך המוות נוכח יותר, ולהפך.
גם גילויו של ה"אני" מתרחש רק תוך כדי החצייה, הבקע והגעגוע, משום שהשלם אף פעם לא יודע את עצמו, והשלמות הפנימית היא סוג של מוות: מעולם/ לא ראיתי שמים/ עד שנבקעו/ מעולם/ לא ידעתי/ אני/ עד שנחציתי/ ועברת בי בחרבה (עמוד 11).
המוטיב של החרבה מופיע גם בשיר בעמוד 47: שתיקה לשתיקה/ תביע אומר/ כשיח נדי המים/ המוחלים על גאונם/ וביניהם חרבה/ רק כך/ אנו נפגשים.
השתיקה והדיבור מופיעים כאן באופן דיאלוגי ולא סימולטני, כאשר אין האחת מבטלת את קיומו של השני, והצמצום והכפפת הראש מאפשרים את האיחוד והמפגש. זה מתקיים כאשר בתווך נמצאת החרבה. שוב, השלם לא יודע את עצמו אלא בהתקיימו של הבקע, של אותו אזור נעדר מים חיים. ההיעדר הנוכח מאפשר את המפגש, ובעצם את הגאולה הפרטית, שהביטוי המטאפורי שלה הוא גאולת בני ישראל במצרים, בעוברם בים-סוף.
גם השיר על נחשון בן עמינדב, שהיה נשיא שבט יהודה (נינו של נכדו היה דוד המלך) וקפץ, לפי חז"ל, ראשון אל ים-סוף, עוד בטרם נבקע, מתאר את פסיעתו ב"חרבה של הנפש", שהיא הריק המלא, זירת ההתרחשות של הנס, של הגאולה (אגב, מעשהו זה של נחשון הפך סמל לראשוניות וחלוציות ועל שמו נטבע הביטוי "קפיצה נחשונית").
מוטיב נוסף, לבד ממוטיב המים והחרבה, המבטא אף הוא את תפישת "ההיעדר המואר" ואת קיום הנס באיזורי הבקע או ההפקר הוא מוטיב האור:
בעמוד 8 כותבת גאולה: רק קמצוץ מן החשכה/ וכבר/ פרא/ מעופם/ של נתזי האור/ המדפקים על השער הנטוש.
בעמוד 39 מוטיב האור הולך ומתבהר: האור/ מתגעגע/ על האור/ כי/ טוב לאור/ להתפלש באור/ ולעולם לא די לאור/ בו/ הוא כבוש/ וכל האורות/ שבאורות/ כמוהם כחושך מצרים/ לעומת/ האור/ שנוגה/ מעבר לסף.
כפי שראינו עם מוטיב המים, השלם לא יכול להבחין בעצמו אלא באיזורי החרבה או, כפי שמבוטא בשיר זה, בתחומים מובחנים כמו "האור שנוגה מעבר לסף". הרי גם הבריאה, אחרי ככלות הכל, היא מעשה של הבחנה ("ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך", בראשית א').
הנה יש לנו מים ואור, חומרי בריאה, המובחנים ומודעים לעצמם דווקא באיזורי היובש והחושך, הנתפשים רק מתוך החסר. מדוע שם הם נתפשים? משום ששם מתאפשר המבט.
לכך מתקשר מוטיב העין.
המים והאור הם גם אוביקטים חיצוניים, בהיותם חומרי העולם וגם חומרי הנפש של האדם. בתווך, בין המהות הפנימית לעולם התופעות, נמצאת עינו של האדם, ונשים לב לקשר הלשוני בין עין כאיבר ראייה לעין במובן של מעיין. העין היא בעלת יסוד מימי ומבעדה עובר האור, כך שלמעשה נבכי-הנפש, העולם והאיבר המתווך קשורים האחד במשנהו, עד לבלי הבחן:
בעמוד 36 כותבת גאולה: העין מתלקחת/ ומתפשטת למלוא תבל/ או שמא תבל/ התכנסה/ לגרגיר אור/ שצלף בעין/ וחדל?
רבים הם השירים- בהם מופיעה העין ויכולת ההבחנה. כך בשיר בעמוד 18: גל בתוכך/ ואת בתוכו/ הוא בכח רוחך/ את בכוחו/ ואין ממך/ זולת/ מים/ ותהום/ ואין ממנו/ זולת עין/ וחלום.
בעמוד 19, אנו עדים לקשר בין חומרי הנפש, העין והעולם: כשראית/ נראית/ בעין התהום.
הראייה החיצונית מעוררת את הראייה של נבכי- הנפש ומסתריה, והמביט הופך סימולטנית לניבט. הוא מביט על העולם וניבט על-ידי "עין התהום" הפנימית. זהו ביטוי ציורי נהדר להארה רוחנית. בהמשך השיר גאולה כותבת: והאור עז-/ והלמות הלב/ בהולה כיונה/ והרי הגעש נדמו כחולה/ שרפואתו בקדחת. כמה מופלא האוקסימורון הזה.
דברים אלה הולמים את הפירוש של הבעש"ט לציווי: "דע מה למעלה ממך"- ולפיו: "דע שמה שאתה רואה למעלה, הוא ממך, משורש נשמתך".
גאולה מוסיפה את אמרתו זו של הבעש"ט כהערה בסוף השיר בעמוד 44 - בו היא כותבת: משלי - בתהום/ ובשמים הסוגרים/ משלי - בשער החתום/ ובאצבעות המדפקות/ עד זוב דם.
שירה כזו מציבה את האדם כבעל נשמה שהיא גרעין אור, שמהווה חלק מאנרגיית האם - השכינה, וככזה חלק מהאלוהות. זוהי המשמעות של "בצלמו ובדמותו" וכן של "מלוא כל הארץ כבודו" על-פי המיסטיקה היהודית. על האדם, כפי שאמר הבעש"ט, לזהות את אותו ניצוץ חיובי ואלוהי, החבוי בו ולהעלות אותו לשורשו. אם ידע האדם לזהות את האור בנקודות החושך של חייו- יגאל את עצמו.
האמירה הקיומית המיסטית חבוקה גם בתוך אמירה ארס-פואטית-שבה חוברים היסוד המימי, האור והמבט (העין). המשורר הוא מביט וניבט כאחד. האפשרות הסימולטנית הזו מתקיימת בשל היותו, ככל אדם, מיניאטורה אלוהית. האור הפנימי, האור החיצוני וחומרי הבריאה האחרים (המגולמים באמצעות מי התהום) חצובים מאותו החומר.
המשורר מוציא את הניצוץ ואת סוד התהומות מן הכח אל הפועל באמצעות העין, שבוחנת, ממיינת וצרה צורות. כך הוא מאופיין כבורא וברוא כאחד. לא יכולתי שלא להיזכר ב" לא זכיתי באור מן ההפקר" של ביאליק: ותחת פטיש צרותי הגדולות/ כי יתפוצץ לבבי צור עזי/ זה הניצוץ אף ניתז אל עיני/ ומעיני - לחרוזי.
השירה היא היתוך יסודות של אש (ניצוץ) ומים (עין), והעין צרה את צורת השיר.
האדם בכלל והמשורר בפרט נתונים בתוך בעירה מתמדת, אך זוהי מתקיימת במסגרת המוכל, בהיותם חלק מן הבריאה כולה. אם רק יסגל לו האדם מבט חיצוני על בעירתו, הוא לא יעמוד בכך: אם תביטי בעצמך בוערת/ לא תוכלי/ לשאת את האש, כותבת גאולה (עמוד 31) כך גם נפתח השער השני של הספר.
שימו לב לשיר הארס-פואטי הנפלא בעמוד 21: הניחי למה שדרוך/ להתרפות/ אל תיראי/ מן הצבעים המבלבלים/ הניחי להם/ לסגור עליך/ זה שטמון עמוק בחזה/ עוד ינץ בלבלוב פראי/ ראי כיצד את נעברת/ הזמן, קשת מיומן/ עתיד לירות אותך/ לכוון הנכון.
המעשה של השירה כמעשה של סבילות והפעלות, שלא דורש דריכות כלשהי. הבלבול יהפוך ללבלוב והיראה תהפוך לראייה. הדיוק יהיה פועל יוצא של החוק הטבעי ולא של כוונון ומודעות.
אם לגאולה יש אמירה לגבי השירה, הרי היא זו: שירה אינה אמורה להיות אנרכיה, לא צריכה לשרוף את הממסד של תקופות השנה, אלא אמורה להיות חגיגה של חרות כבושה, שיש בה דמיון, שיש בה טרוף, אך אלה אמורים להיות כתובים ב"אותיות של שלג" או ב"גאווה עתיקה וקודרת", כמו הברוש.
