מחקרים מוכיחים שב-1914 היה מספר המוסלמים באזורי ההתיישבות היהודיים שנכללו ב-1948 בגבולות הקו הירוק פחות מ-300,000. אזורים אלה משכו אליהם מהגרי עבודה בשל השקעות של יהודים בפיתוח וביצירת מקומות עבודה.
מוסלמים בתחומי הקו הירוק העתידי ג'ואן פיטרס קבעה על-פי ניתוח הנתונים הדמוגרפיים באזורי ההתיישבות היהודית בשלהי התקופה העות'מאנית שבמאה ה-19 הייתה בהם אוכלוסייה מקומית דלה ביותר. היא הגיעה למסקנה שמישור חוף והשפלה המרכזית, שהיו מיושבים בעיקר ביהודים בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 היו מיושבים בדלילות על-ידי ערבים במהלך המאה ה-19. הפיתוח הכלכלי משלהי המאה ה-19 שנבע, בין השאר, מהשקעות של יהודים והתנועה הציונית הביאו להגירת פנים של ערבים מאזורי ההרים ומעבר הירדן המזרחי, היכן שהיה הריכוז העיקרי של המוסלמים, ולהגירה בלתי חוקית מארצות ערב והאיסלאם למישור החוף והשפלה המרכזית, שהיו מיושבים בעיקר על-ידי יהודים. בו-זמנית עם ההגירה היהודית הגיעו מוסלמים לאזורי ההתיישבות היהודית. היא קבעה שב-1893 היו כ-92,300 ערבים בלבד באזורי השרון, העמקים, הכרמל והגליל המזרחי היכן שהיו שטחי ההתיישבות היהודית בשנים שלפני קום המדינה. פיטרס קבעה גם שבמאה ה-19 היהודים היוו רוב בירושלים, טבריה וצפת. היא לא מנתה את הנוצרים כחלק מהחברה הערבית. הנתון שלה מתייחס לארץ ישראל המערבית והוא נמוך בהרבה מהערכות החוקרים.
יהושע פורת וחוקרים נוספים חולקים על הנתון שהביאה פיטרס לפיו מספר הלא-יהודים באזורים בהם נוצרה ההתיישבות היהודית בין 1914-1882 היה כ-92,000 בלבד. היא הסבירה שהיא הניחה את מפת החלוקה של 1947 על מפת הנפות (קאזות) של 1893, וכך זיהתה את האזורים ה"יהודיים", ה"ערביים" ואת האזורים הריקים שעברו לשליטה ישראלית ואזורים שעברו לשליטת ירדן. פיטרס הסבירה שלאחר מכן היא ניתחה את הנתונים וקבעה מה שקבעה.
יהושע פורת הגיע למסקנה שפיטרס הגיעה למספר זה על-ידי חלוקת שבעת המחוזות של פלשתינה לאזורים מצומצמים יותר כפי שהיא תארה בנספחים 5 ו-6 של ספרה. אבל, לדעת פורת הנתונים של פיטרס אינם אלא ניחוש גס.
הערכות חוקרים לגבי נתוני האוכלוסייה המוסלמית באזורי ההתיישבות היהודית: 1914-1893
שנת 1893: פיטרס - כ-92,000, המיפקד העות'מאני - 198,000, קראפט - 200,000, קינה - 186,000.
גרוסמן הגיע למסקנה שהריבוי הטבעי המוסלמי לשנה בממוצע בשלהי המאה ה-19 היה 1.14%. על-פי ריבוי טבעי זה על בסיס הנתון של קראפט על פני 21 שנים, האוכלוסייה המוסלמית מנתה ב-1914 בערך 253,753. כלומר, תוספת של 53,753 נפשות. ג'סטין מקרטי קבע שהריבוי הטבעי לשנה היה 1.24 ועל בסיס זה הגיעה האוכלוסייה ב-1914 ל-259,075, כלומר גידול של 59,075. שמואל אביצור ויעקב שביט העריכו ששיעור הריבוי השנתי של המוסלמים היה 1.3% אם כן, אז האוכלוסייה מנתה ב-1914 בערך 262,318. אבל, יש לקחת בחשבון את הגורמים שקיזזו את הריבוי הטבעי כמו מגיפות, גיוס צעירים למלחמות, תמותת תינוקות בשל רמת התברואה והרפואה, ותוחלת החיים של המבוגרים. כמו-כן, יש לקחת בחשבון את המהגרים המוסלמים, אם כי חסרים נתונים רשמיים לגבי הגירתם.
גרוסמן קבע שמתוך 525,000 המוסלמים בארץ ישראל המערבית ב-1914 כ-50% היו מהגרים חדשים.
על בסיס נתונים אלה ניתן לקבוע ברמת סבירות גבוהה שהאוכלוסייה המוסלמית במה שעתיד להיות גבולות הקו הירוק של מדינת ישראל מנתה ב-1914 בין 254,000 ל-263,000 במספרים עגולים על-פי נתוני הריבוי הטבעי. רוב המוסלמים התגוררו ב-1914 באזורים ההרריים. ריכוז גדול היה באזור השומרון.
