היכן האמון

יש לי אמון במערכת בתי המשפט. הוא גדול יותר מהאמון שיש לי בפרקליטות, והרבה גדול יותר מהאמון שיש לי במשטרה. כמי שרואה את המערכת על בסיס יום-יומי, מבתי המשפט לתביעות קטנות ועד בית המשפט העליון, אני יודע שהיא מקצועית, ישרה ופועלת כמיטב יכולתה בתנאים לא-פשוטים. השופטים שלנו מקצועיים, הגונים ולא ניתן לקנות אותם – דבר שאיננו מובן מאליו אפילו במיטב המדינות. זוהי נקודת המוצא שלי, אבל דווקא מתוכה אני נתקל בתופעות ובאירועים שפוגעים באמון הזה. אם זה מה שקורה לאמון שלי – קל לשער מה קורה לאמון של מי שאיננו בן בית בבתי המשפט. אם אני מתקשה לתת הסבר מקצועי ותמים להחלטות מסוימות, מה יחשבו פוליטיקאים? אם אני לא יכול להגן על דרכי פעולה כאלו או אחרות, מה יחשוב מי שהפסיד בדינו אבל משוכנע בצדקתו? בשורות הבאות אני מבקש להצביע על כמה מאותם החלטות ודרכי פעולה, משום שחשוב ביותר שהמערכת והעומדים בראשה יפנימו את הביקורת ויפעלו לתיקון הליקויים. כפי שחוזרים ואומרים – ובצדק – השופטים בכל הערכאות ובמיוחד בבית המשפט העליון, אמון הציבור הוא הנכס הכמעט-יחיד ובוודאי החשוב ביותר שיש לבתי המשפט. בלעדיו – אנחנו נדונים לאנרכיה שסופה חורבן.

נתחיל מלמטה, בתיקים הפעוטים ביותר הנדונים במערכת, חשובים ככל שיהיו סובייקטיבית לצדדים בהם. אני מתכוון לתביעות קטנות, למעצרים ולתיקים פליליים הנדונים בימי מוקד. תביעות קטנות מטיבן עוסקות בסכומים שלרוב אינם משמעותיים (עד 33,000 שקל) ובעניינים שאינם יכולים למוטט את התובעים או הנתבעים. רובם המכריע של המעצרים ושל התיקים הפליליים הם בעבירות קטנות – אחזקת סמים, איומים, הפרעה לשוטר וכדומה. מאידך-גיסא, מדובר ברבבות תיקים בשנה ובמפגש הנרחב ביותר של האזרחים מן השורה עם המערכת. וזו בדיוק הבעיה. כאשר שופטים אינם מתחילים את הדיונים בזמן, האמון נפגע. כאשר לא ננקטים צעדים של ממש כלפי נאשמים ועורכי דין שלא מופיעים, האמון נפגע קשות. כאשר ניתן לבטל כלאחר יד פסק דין שניתן במעמד צד אחד בתביעה קטנה, משום שהצד השני לא טרח לבוא – זה משדר חוסר רצינות. במישור האזרחי, התוצאה המתבקשת היא שהאזרח הפשוט יחשוב בפעם הבאה האם הוא רוצה להגיע שוב לאותו מקום. במישור הפלילי, יותר נאשמים ייעלמו ויותר עורכי דין יפגינו זלזול בבית המשפט. יש דרכים פשוטות למנוע את התופעות הללו. השופטים חייבים להתחיל בזמן והמערכת חייבת לוודא שהם עושים את זה. מי שלא מתייצב בהליך אזרחי – מפסיד במקום, בלי אפשרות של ממש לבטל את פסק הדין אלא בנסיבות חריגות. נאשם שלא מתייצב – תחולט מיידית הערבות שהפקיד והוא ייעצר. עורך דין שלא מתייצב ישלם הוצאות אישיות לאוצר המדינה. העיקר הוא להחליט, שבית משפט אינו תוכנית כבקשתך, אלא מקום שחייבים לכבד. ועוד נקודה בהקשר היום-יומי: פסיקת הוצאות נראית כמעט כמו רולטה. צדדים שמגישים תביעות סרק לא משלמים פרוטה, בעוד מחלוקות אמיתיות יכולות להסתיים בהוצאות של רבבות שקלים. השבוע סקרנו כאן את פסק דינה של השופטת אורית וינשטיין במחלוקת מס, בין חברה המפעילה בית דיור מוגן לבעלי צרכים מיוחדים לבין פקיד השומה. הערעור של החברה – הנשענת בעיקר על תקציבי רווחה – נדחה והיא חויבה בהוצאות של 75,000 שקל, כאילו הייתה עוסק מסחרי רב פעלים. זוהי לא רק פגיעה באמון; זוהי פגיעה קשה בתחושת הצדק של המביט מן הצדק.

נקפוץ הישר לבית המשפט העליון. כבר הראיתי כאן כיצד התנועה לאיכות השלטון זוכה ליחס מיוחד, בדמות הימנעות מחיובה בהוצאות גם כאשר עתירותיה נדחות – ולעיתים על הסף. קודם לכן הראיתי שתנועת רגבים מהימין מחויבת בהוצאות הרבה יותר מאשר שלום עכשיו מהשמאל. מדובר בנתונים מדידים שאינם ניתנים להכחשה. וכאשר זוהי תופעה גורפת, קשה לייחס אותה רק לצירופי מקרים. השבוע זה קרה שוב, וגם הפעם עם התנועה לקידום השרגא. התנועה הזאת עתרה יחד עם מני נפתלי וחבר מרעיו נגד התנאים שהציבה המשטרה בנוגע להפגנות בפתח תקוה. העתירה הזאת למעשה מבקשת לתקוף פסק דין שניתן רק בשבוע שעבר בעתירה קודמת, ובו אימץ בג"ץ את המתווה שקבעה המשטרה. מסיבה זו בלבד, מן הראוי שהיא תידחה על הסף. אלא שהעותרים לא הסתפקו בכך. הם לא צירפו כמשיב את צדוק בן-משה, שכנו של אביחי מנדלבליט שהגיש את העתירה הקודמת. הייתה זו המדינה שהזכירה לבג"ץ את קיומו. השופטת ענת ברון הורתה לצרף אותו, אבל מכיוון שכבר נקבע מועד לדיון – היו לו 24 שעות להגיב. תחליטו אתם אם אליעד שרגא ושות' הם כל כך חובבנים, או שעשו פה בכוונה תרגיל מכוער. מכל מקום, כל עותר אחר היה נשלח מיד הביתה בשל אי-צירוף כל המשיבים. לא שרגא. כי הוא מקבל יחס מיוחד.

עוד משהו שקרה השבוע: בקשת המדינה לדיון נוסף בתנאים לפסילת חוק, בעקבות פסילתו של חוק מס ריבוי דירות. פסק הדין המקורי ניתן בהרכב של חמישה שופטים, וחוק בתי המשפט קובע, כי דיון נוסף ניתן לבקש ב"עניין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה". עברית פשוטה ביותר: פסק דין של שלושה שופטים, והוא בלבד, יכול להיות נושא לדיון נוסף. גם המשך הסעיף מלמד זאת: "שבית המשפט העליון ידון בו דיון נוסף בחמישה או יותר". היו שלושה – עכשיו יהיו חמישה או יותר. אז איך יכולה המדינה לבקש דיון נוסף על פסק דין של חמישה? – כי בית המשפט העליון כבר קבע, שבמקרים נדירים אפשר לקיים דיון כזה גם על פסק דין שניתן מלכתחילה בהרכב מורחב. הנימוק: הכוונה היא "לפחות בשלושה". אלא שהנימוק הזה הוא עלבון לאינטליגנציה. החוק אומר "בשלושה", נקודה. לפי אותו היגיון, כאשר חוק יסוד הכנסת קובע ש"הכנסת בהיבחרה תהיה בת 120 חבר", יכולה הכנסת להחליט שבהמשך כהונתה יהיו בה 134 ואולי 179 חברים. ברור שזה אבסורד. אבל בית המשפט העליון שם את עצמו מעל החוק, כי ככה זה נוח לו וככה זה מאפשר לו לדון שוב בנושאים כבדים.

נישאר באירועי השבוע. הרבנות הראשית הגישה לבג"ץ את תגובתה בנוגע לתפילות בכותל, ובין היתר טענה שכלל אין לו סמכות לדון בנושא. היה שם נימוק שצד את עיני: בג"ץ לא יעלה על דעתו להתערב בסדרי התפילה בכנסיית הקבר, או בשאלה האם יש לחלוץ נעליים בכניסה למסגד אל-אקצה; מדוע שבכלל יעלה על דעתו להתערב בהפרדה בין גברים לנשים בכותל? נימוק מצוין. הרבנות גם הזהירה, שאם בג"ץ כן יתערב וכן יכפה היענות לדרישות המתגרות של הרפורמים ושאר מרעין בישין, ייפגע קשות אמון הציבור בו. גם בכך היא צודקת. הרוב המכריע של הציבור בישראל, כולל החילוניים ביותר, מכבד את סדרי התפילה הנוכחיים. מנהיגים זרים, מהאפיפיור ועד נשיא ארה"ב, מכבדים אותם. מדובר בשאלות הלכתיות ודתיות, לא משפטיות וחוקיות. אם בג"ץ יתערב בכותל, אין שום סיבה שהוא לא יכפה בעתיד סדרי תפילה בכל בית כנסת. אין שום סיבה שהוא לא יורה לתת הכשר לבשר טרף. אין שום סיבה שהוא לא יקבע אלו מפרשים של התנ"ך והתלמוד יש ללמוד בבתי הספר הציבוריים. ואם בג"ץ יתערב בכותל, כל הציבור הדתי – כולל הדתיים הלאומיים הכי ציוניים – יראה בו גוף שרומס ברגל גסה את קודשי ישראל, תוך מתן פרס למיעוט צעקני ובריוני על חשבונו של הרוב שומר החוק.

נסיים בדרך בה מתמנים השופטים בישראל. לכל שיטה יש יתרונות ויש חסרונות, כולל לשיטה שלנו – ועדה בה יש שלושה שופטים, ארבעה פוליטיקאים ושני עורכי דין. במבחן התוצאה, ושוב אני מדבר כמי שרואה מאות שופטים, היא עושה עבודה טובה ואפילו טובה מאוד. השופטים שהתמנו בשנים האחרונות הם משפטנים טובים מאוד, חדורי רוח שליחות, יעילים וחרוצים. שאלה אחרת היא כיצד שומרים על כך לאורך שנים, אבל לא זה הנושא שלנו. חוץ מזה, כאשר אני רואה כיצד מתמנים דיינים לבתי הדין הרבניים בדילים פוליטיים-עדתיים מסריחים, ברור לי עוד יותר ששיטת מינוי השופטים טובה לאין ערוך. ובכל זאת, דבר אחד שהייתי מונע: מצב של אי-בחירה. כאשר הוועדה היא חותמת גומי בלבד – וזהו המצב בכל מקרה בו יש לה מועמד אחד בלבד למשרה מסוימת – ההחלטה שלה אינה יכולה להתקבל באמון מלא. כך היה השנה כאשר מונו גאולה לוין לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ואילן סופר לבית הדין הארצי לעבודה. ראויים ככל שיהיו – והם ראויים – ליד המינוי שלהם יש כוכבית: הם היו המועמדים היחידים. קל וחומר כאשר מדובר במינוי נשיא בית המשפט העליון. לשיטת הסניוריטי יש יתרון גדול בדמות מניעת התמודדות אישית ופוליטית על התפקיד וראוי לשמר אותה. אבל לא ייתכן שהתפקיד הבכיר ביותר במערכת יהיה תפור וידוע שנים רבות מראש. לכן אני חוזר על הצעתי: הנשיא ייבחר בין שלושת החברים הוותיקים ביותר בבית המשפט העליון. זה ראוי, זה נכון וזה יביא לאמון של הציבור.