במשך שנים מספר בנימין נתניהו לנו ולעולם כולו, שאירן היא איום אסטרטגי על קיומה של ישראל ועל שלומו של העולם החופשי. הוא צודק: פצצת אטום בידי משטר השנאה הקנאי והחשוך של טהרן, היא כמעט כמו פצצת אטום בידי אדולף היטלר. אירן תהיה המדינה הראשונה בהיסטוריה שמחזיקה פצצת אטום במקביל לכך שהיא מאיימת במפורש לחסל מדינה אחרת - את ישראל. ארה"ב ובריה"מ מעולם לא איימו בגלוי לחסל זו את זו, וכך גם הודו ופקיסטן. כלפי חוץ לפחות, הנשק האטומי של מדינות יריבות/עוינות/יריבות אלו הוצג ככלי הגנה וכאמצעי הרתעה כלפי הצד השני. גם אם האמת הייתה שונה, הרי שלרטוריקה יש חשיבות רבה - וכאמור, המדינות הללו לא הצהירו שברצונן למחות את האחרת מעל פני האדמה. אירן אומרת בגלוי מאז המהפכה של 1979, שלישראל אין מקום - לא רק במקום התיכון, לא רק על "אדמות ערביות", אלא בכלל. אירן היא המדינה האנטישמית ביותר מאז גרמניה הנאצית, משום שהיא רוצה להשמיד להרוג ולאבד את היהודים באשר הם. המאבק שלה נגד המערב ובראשו ארה"ב ("השטן הגדול") וישראל ("השטן הקטן") איננו מדיני, כלכלי או צבאי. זוהי מלחמת דת, לחיים או למוות. אין בה שום מקום לפשרות. אירן רואה את עצמה כחוד החנית של המאבק המוסלמי נגד הכופרים. הנוצרים רבים מדי וחזקים מדי, אבל השמדת היהודים היא בהחלט יעד אפשרי - או לכל הפחות השמדת מדינתם, בה חי מחצית מהעם היהודי. זוהי הסיבה מדוע פצצת אטום אירנית היא איום קיומי על ישראל - הרבה יותר מזו שתכננו עירק וסוריה להשיג. האידיאולוגיה האירנית מספיק קיצונית וצמאת דם, כדי להפעיל נשק גרעיני נגד ישראל ללא הצדקה רציונלית, לא במסגרת מלחמה אלא כמטרה בפני עצמה. המשטר האירני מספיק חמום מוח, כדי להשתמש בנשק יום הדין לא כאמצעי אחרון אלא כאמצעי ראשון. אפילו אם ההסתברות לכך היא אחוזים בודדים - זהו סיכון שישראל אינה יכולה לקחת על עצמה.

אובמה חתם, טראמפ מקיים

נתניהו הטיל במשך שנים את כל כובד משקלו נגד תוכנית הגרעין האירנית. לזכותו יש לומר, שהוא הפך את הסוגיה לבינלאומית והכריח את העולם לעסוק בה. אבל במבחן התוצאה - נתניהו נכשל וגם הוא מודה בכך. הסכם הגרעין בין אירן למעצמות לוקח את תוכנית הגרעין כמה שנים אחורה, ולא יותר מכך. הוא למעשה מאפשר לאייתולות לייצר נשק גרעיני בגלוי בעוד מספר שנים - ובמונחים אסטרטגיים, 15-10 שנים זה כמעט מחר בבוקר. הביקורת החריפה של נתניהו על ההסכם ונסיונותיו הנואשים לסכל אותו, הם העדות הטובה ביותר לכשלונו. נתניהו יכול לטעון, ושוב במידה רבה של צדק, שההסכם האומלל הזה הוא יציר כפיו של ממשל ברק אובמה - ממשל ונשיא שהתעקשו במשך שמונה שנים לא ללמוד כלום ולא להבין כלום על המזרח התיכון. אבל גם היחסים העכורים בין נתניהו לאובמה היו לרועץ, ובהחלט ניתן להטיל על נתניהו חלק משמעותי בהיווצרותם - כולל התמיכה המטופשת שלו במיט רומני בבחירות 2012. אך היום אנחנו מצויים בממשלו של דונלד טראמפ, שנתניהו עצמו הגדיר כידיד ענק של ישראל, ומי שמצידו מגדיר את ישראל כבעלת הברית החשובה ביותר של ארה"ב. ולמרות זאת, ממשל טראמפ מאשר מדי שלושה חודשים שאירן מקיימת את תנאי ההסכם - משום שזוהי כנראה המציאות - ולא מוצא דרכים להיחלץ מן ההסכם שהנשיא כינה "העסקה הגרועה ביותר אי-פעם". וכך, גם תחת ממשל טראמפ, ממשיכה אירן בלא מפריע במסעה לעבר הנשק האטומי.

בדרך להגמוניה איזורית

כעת המצב חמור עוד יותר, משום שאותו ממשל טראמפ מקרב את אירן להגמוניה איזורית וליצירת רצף של השפעה המגיע ממש עד גבולה של ישראל. אירן ורוסיה הן המרוויחות הגדולות ממלחמת האזרחים בסוריה, ההולכת ומתקרבת לסוג של ניצחון למשטר בשאר אסד. ארה"ב היא אחת השושבינות של הפסקת האש בדרום סוריה, המעניקה לאירן ולחיזבאללה - השליח הנאמן שלה - דריסת רגל ברמת הגולן לאחר שהם כבר שולטים בדרום לבנון. נתניהו נזעק בשבוע שעבר לקרמלין כדי להסביר את המצב לנשיא ולדימיר פוטין - אך כנראה ללא הצלחה רבה. האינטרסים הרוסיים בסוריה חופפים במידה רבה את אלו של אירן, וממילא אין למוסקבה יותר מדי השפעה ואמצעי לחץ על אירן. תוסיפו לכך את הנוכחות הצבאית הרוסית ברוסיה, ובמיוחד את שליטתה בשמי המדינה - וקיבלתם מצב חדש לחלוטין, בו ישראל עלולה להתקשות למנוע מאירן וחיזבאללה להתחמש בנשק המתקדם ביותר שיוצב כמטחווי קשת משטחה. כל זה קורה במקביל להתעצמות הגרעינית והבליסטית של קוריאה הצפונית, שנסיון העבר מלמד שפירותיה יגיעו מתישהו גם לאירן. השורה התחתונה היא, שמדינה המבקשת להשמיד את ישראל, ניצבת כעת על גבולנו, רבת עוצמה, בדרך לנשק גרעיני ובעלת השפעה איזורית חסרת תקדים. זה קורה במשמרת של בנימין נתניהו - שכאמור מזהיר אותנו שוב ושוב שמדובר באיום קיומי. נתניהו לא הצליח לעצור את מרוץ הגרעין האירני והוא לא מצליח לעצור את המרוץ הקונבנציונלי האירני. נתניהו לא הצליח להרחיק את האיום האירני והוא לא מצליח למנוע ממנו להגיע עד דלתנו. אפשר לתת הסברים ותירוצים מכאן ועד דמשק; השורה התחתונה היא, שאירן הביסה את נתניהו. וכאשר ראש הממשלה נכשל במה שהוא עצמו מגדיר כאתגר הביטחוני החשוב ביותר של המדינה - עליו להסיק את המסקנות.