בימים אלה דנה הכנסת בהצעת חוק להסדרת תחום התיירות הרפואית הנכנסת לישראל. בניגוד לדעה הרווחת, פציינטים שמגיעים מחו"ל, כמעט ואינם תופסים את מיטותיהם של המטופלים הישראלים, ובטח לא במחלקות העמוסות בבתי-החולים. תייר רפואי גם לא זוכה לקיצור תורים, שכן הוא מגיע לישראל בסמוך למועד הטיפול שתואם לו מראש.
למעשה, תיירות רפואית מהווה פחות מ-1% מסך המטופלים בבתי-החולים בישראל, אולם הם מכניסים לבתי-החולים כ-5% מתקציבם, דבר המאפשר לבית-החולים לרכוש ציוד רפואי חדיש ומשוכלל יותר מעבר לתקצוב הממשלתי, כשמציוד זה נהנים כלל אזרחי ישראל.
אם בתחילה חשב משרד הבריאות לאסור לחלוטין כניסתם של תיירים רפואיים, הרי שבהצעת החוק הנוכחית אומנם מאפשרים לתיירים רפואיים להגיע לישראל, אך במקביל נקבעו הוראות בלתי ישימות שיקשו על התייר הרפואי, כך שהוא עלול לבחור לעבור את הטיפולים במדינה אחרת.
מדינת ישראל הצליחה, בתוך בפחות מעשור, להפוך למעצמה עולמית בתחום התיירות הרפואית. מרכז מחקר הבריאות הבינלאומי (IHRC) דירג את מדינת ישראל במקום השלישי בעולם, אחרי קנדה ובריטניה, בהעדפת תיירים רפואיים, כאשר מדינת ישראל ממוקמת במקום הראשון בעולם באיכות הציוד והשירותים.
כל זה, כאשר המחירים לטיפולים בישראל הם מהגבוהים ביותר בעולם, הרבה יותר מגרמניה, צרפת, שוויץ, סינגפור,
קוריאה הדרומית וקנדה, כשמדינות אלו אינן נופלות ברמת הרפואה שהן מציעות למול ישראל, ובמקרים מסוימים אף עולים עליה. ישנם טיפולים בישראל שעולים אפילו יותר מארצות-הברית, שבה מספר בתי-חולים בדירוג איכותי מהמובילים בעולם.
אם כך, מדוע בכל זאת תייר רפואי מעדיף להגיע לטיפולים יקרים בישראל במקום בגרמניה? מדוע תייר רפואי מעדיף להצטופף בחדר עם כמה מטופלים בישראל, במקום בחדר פרטי בצרפת? מדוע למרות המצב הביטחוני בישראל, תייר רפואי מגיע ארצה, במקום ללכת לבית-חולים רגוע בשוויץ?
התשובה טמונה בערך המוסף שאותו תייר רפואי מקבל. ענף התיירות הרפואית בישראל, שהוקם כיוזמה פרטית, השכיל לזהות את הצרכים והדרישות של התייר הרפואי והעניק לו את השירות המיטבי ביותר לכספו. חברות ישראליות לתיירות רפואית נעזרו ברופא בעל רישיון, שליווה את התייר עוד לפני שהגיע לטיפול בישראל, בחן את סיכויי החלמתו, בנה לתייר תוכנית טיפולים, ליווה אותו רפואית ולוגיסטית בזמן שהותו בישראל, ואף ליווה את התייר לאחר חזרתו למדינתו.
למעשה, חברת תיירות רפואית, שימשה כמעין "רופא משפחה" עבור התייר הרפואי, כפי שזכאי מטופל ישראלי בקופות-החולים. כך, כשיש על מי לסמוך, כשרמת השירות גבוהה, וכשהתייר מקבל את כל המידע הרפואי בשפתו, הרי שהוא בוודאי יעדיף פעמים רבות לשלם יותר עבור השירות הכולל.
גם רמת הרפואה הגבוהה בישראל תרמה רבות לתנועת התיירים הרפואיים, אך ספק אם זו לבדה הייתה מצליחה למשוך את התייר הרפואי. לראייה ניתן לראות מדינות אירופיות בהן רמת הרפואה גבוהה, אך תנועת התיירות הרפואית נמוכה. מדינות רבות בעולם זיהו את היכולות של החברות לתיירות רפואית בישראל וניסו לשכפל את המודל. יש מדינות שאף השכילו להשקיע משאבים כספיים בכדי לעודד תיירות רפואית אליהן, כגון: יפן, טורקיה, הודו ומדינות המפרץ הפרסי, כאשר עיני כולם נשואות לסין, שממנה יוצאים כל שנה כ-40 מיליון תיירים רפואיים לטיפולים במדינות שונות בעולם, בהיקף של מעל 50 מיליארד דולר בשנה.
אך מדינת ישראל, במקום לעודד ענף ייצוא שירותים חשוב שמכניס מיליארדי דולרים לקופת המדינה, כתבה ביצירתיות הצעת החוק שאמורה "לחנך" את התייר הרפואי ולקבוע כיצד הוא יתקשר עם בתי-החולים או הסוכן הרפואי, כיצד ישלם, "כבילתו" למוסד רפואי אחד בישראל, מניעת בחירת רופא שמדבר את שפתו של התייר הרפואי וכדומה.
במקום למנף את היתרונות היחסיים שבנו החברות לתיירות רפואית בישראל לאורך השנים, באה הצעת החוק ופועלת בדיוק ההפך. אם משרד הבריאות היה מבצע סקר בקרב התיירים הרפואיים המגיעים לישראל, הרי שהיו מזהים בקלות שתיירים רפואיים מעדיפים חבילת טיפולים כוללת בלי הפתעות מחירים, ליווי צמוד של רופא ישראלי לכל תקופת הטיפול, ומתן אפשרות לבחור רופאים שיטפלו בהם שלרוב דוברים גם את שפתם.
משכך, אם מטרתנו לחזק את מערכת הרפואה הישראלית ולהוסיף לה הכנסות מתיירות רפואית, הרי נדרש לקבוע חקיקה ישימה שלא תסרבל את התייר הרפואי ולא תגרום לו לבחור במוסדות רפואיים במדינה אחרת. אחרת, אולי יהיה בישראל חוק מעולה להסדרת תחום התיירות הרפואית, אך לא יהיו תיירים רפואיים.
