מה עוד צריך לקרות?!

ציטוט מתוך דוח הסניגוריה הציבורית שפורסם השבוע: "במהלך השנה החולפת התברר לסניגוריה הציבורית, כי פרקליט המדינה ניסח לתובעים המשטרתיים ולפרקליטים הנחיה בנושא שמירת מוצגים. ההנחיה... הוצאה לאור החלטתה של נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, שם נקבע, כי השמדת מוצגים בתיקי רצח היא פעולה הנעשית ללא סמכות ובניגוד לחוק הארכיונים. "עיון בהנחיית פרקליט המדינה העלה, כי המדובר בהנחיה שעיקר עניינה בהדרכת הפרקליטים והתובעים כיצד לפעול על-מנת להביא לביטול קביעותיה של הנשיאה נאור בפרשת אל-עוביד. זאת, לאור עמדת פרקליט המדינה כי במצב המשפטי הקיים אין כל הסדר חוקי המחייב שמירה של מוצגים בתיקים פליליים. "לאחרונה החלה הסניגוריה הציבורית להיחשף לבקשות המוגשות על-ידי התביעה בערכאות הדיוניות השונות, בהן מבקשת התביעה – הפועלת מכוח הנחייתו האמורה של פרקליט המדינה – להורות על השמדת מוצגים בתום ההליך המשפטי למרות שלא חלפו המועדים הנקובים בחוק ובתקנות הארכיונים (לעיתים אף לפני שההליך הפך חלוט). בקשות אלו מוגשות לערכאות חרף דבריו הברורים של בית המשפט העליון בסדרת החלטות שיצאו מלפניו במהלך השנים, כי השמדת מוצגים עומדת בניגוד להוראות החוק". דבריה של נאור בתיק אל-עוביד: "הפרשנות הנאותה לסמכותו זו של בית המשפט היא להכפיפהּ להוראותיהם של חוק הארכיונים ושל התקנות שהותקנו מכוחו. משמעות הדבר היא שבית המשפט אינו מוסמך להורות על השמדתם של חפצים... אין סמכות בדין – לשום גורם – להורות על ביעור חומרים בתיק רצח... נודעת חשיבות לשמירת חומרי חקירה כאלו בייחוד לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות בעשורים האחרונים, המאפשרת הפקת פרופילידנ"א אשר טומנים בחובם פוטנציאל ראייתי משמעותי". מה קרה לאחר מכן. באוגוסט 2015 ובספטמבר 2016 קיים ניצן דיונים על משמעות החלטתה של נאור. שבוע אחרי הדיון השני הוא שלח סיכום דיון פנימי לפרקליטים – מסמך שאמור היה להישאר חשאי ולא פורסם כהנחיה של פרקליט המדינה. ניצן סירב לחשוף אותו בפני הסניגור הציבורי הארצי, יואב ספיר, שפנה בנושא ליועץ המשפטי, אביחי מנדלבליט. רק בדצמבר 2016 הסכים ניצן לשלוח לספיר את סיכום הדיון, תוך שהוא מדגיש שבכלל לא היה חייב לעשות זאת – כאילו מדובר באחוזתו הפרטית. בסיכום הדיון נאמר, כי החלטתה של נאור היא "מוטעית מיסודה" – כך, מילה במילה. ניצן החליט שהפרקליטות תציג עמדה זו בפני בתי המשפט, בתקווה שיום אחד הסוגיה תגיע שוב לפתחו של בית המשפט העליון. הוא הנחה את המשטרה לבקש להשמיד מוצגים כאשר אין מדובר בפשע חמור, תוך שתצטט את החלטתה של נאור ותאמר שלדעת המדינה מדובר בהחלטה שגויה, שניתנה בידי דן יחיד כאמירת אגב ("אוביטר") – שוב, כך הוא התבטא בכתב. במקרים בהם לדעת המדינה החלטתה של נאור כלל אינה חלה (אם לא הוגש כתב אישום), יוגשו בקשות נקודתיות. "בתיקים שייבחרו תוזכר החלטת הנשיאה בתמצית אך יצוין בנוסח הבקשה, כי עמדת המדינה היא שההחלטה לא חלה על מקרים מעין אלה". ניצן הניח שהבקשות יאושרו, ואז יוגשו בקשות נוספות בלי להזכיר כלל את החלטתה של נאור, אבל אם לא – יוגש ערעור. לבסוף הורה ניצן שלא לבקש להשמיד ראיות בתיקי פשע חמור, אבל אם יש "בעיה מיוחדת לשמור על המוצגים" – ניתן יהיה בכל זאת לבקש להשמידם, בסתירה מוחלטת להחלטתה של נאור. דבריו של השופט סלים ג'ובראן בתיק עובדיה שלום, שלושה ימים לפני פרסום דוח הסניגוריה: "כידוע, לשמירתן של ראיות חפציות לאחר הרשעה נודעת חשיבות רבה, במיוחד בכל הנוגע להליך המשפט החוזר. גילויים מדעיים והתפתחויות טכנולוגיות עתידיות, צפויות לאפשר בדיקות אשר איננו יכולים לבצען ¬כיום, ולעיתים להביא לשינוי בתוצאות של משפטים שנסתיימו... על פרקליטות המדינה, כגוף מינהלי האמון על שמירת החומרים, לבחון מחדש את אופן שמירת חומרי החקירה ולוודא כי הראיות והממצאים שמורים באופן המאפשר מציאתם במקרה הצורך במאמץ וזמן סבירים – שהרי אם הם בלתי מושגים אין כל סיבה לשמור אותם. אם אין ביכולתה של פרקליטות המדינה לעמוד בנטל כבד זה, שעיקרו אתגר לוגיסטי, מחובתה להודיע על כך לגורמים המוסמכים, וייתכן כי יש לשקול דרכים אחרות לשמירת חומרי החקירה, מחוץ לאחריותה של פרקליטות המדינה". השורה התחתונה: הסניגור הציבורי הארצי – בעל מעמד סטטוטורי ותפקיד בכיר במשרד המשפטים – אומר במפורש שניצן הוציא הנחיה, שמטרתה להשמיד ראיות ובכך להקשות על בקשות למשפטים חוזרים. ההנחיה הזאת מנוגדת לחוק ולפסיקת בית המשפט העליון. כפי שראינו, תיאורו של ספיר מדויק לחלוטין: ניצן מנחה לנסות לעקוף את הוראתה של נאור, משתמש בלשון שחצנית ופועל להותיר את ההנחיה שלו במחשכים. במדינת חוק של ממש, ניצן היה עף מתפקידו ונחקר בחשד לשיבוש הליכים. למותר לציין, שניצן והפרקליטות לא הגיבו על דוח הסניגוריה ועל פסק דינו של ג'ובראן.

תקציר הכי קצר שאפשר: ד"ר מאיה פורמן-רזניק העידה מטעם ההגנה במשפטו של רומן זדורוב וספגה ביקורת קשה מבית המשפט המחוזי. ניצן ביקש ממנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' רוני גמזו, למנוע את כניסתה לתפקיד מנהלת היחידה לרפואה משפטית במכון הפתולוגי. פורמן-רזניק פנתה לבית הדין לעבודה ומנהל המכון, ד"ר חן קוגל, כתב תצהיר התומך בה. בכירות הפרקליטות דינה זילבר, אורית קורן ורות שילנסקי דרשו ממנו למחוק קטעים מהותיים בתצהיר; הוא סירב. ביהמ"ש העליון קיבל את חוות דעתה של פורמן-רזניק בתיק זדורוב. נציבת הביקורת דאז על הפרקליטות, הילה גרסטל, קבעה שהתערבות הפרקליטות בתצהיר הייתה פסולה. ועכשיו נעבור לערימת השקרים של ניצן. שקר מספר 1: המכתב לגמזו. ניצן טען: "לא הייתה לי כוונה במכתב זה להורות למנכ"ל שאסור לו לאפשר את תחילת העסקתה. כוונתי הייתה אך לבקשו לשקול העניין על יסוד החומר הנוסף שהעברתי לעיונו". האמת היא שבמכתב נאמר: "אני פונה אליך בבקשה שלא לאפשר את תחילת העסקתה של ד"ר פורמן-רזניק במכון לרפואה משפטית, או לחלופין, להשהות את תחילת העסקתה ולבחון אותה מחדש לאחר שיינתן על-ידי בית המשפט העליון פסק הדין בערעור שהגיש רומן זדורוב... אמון הציבור בשירות הציבורי בכלל, ובמערכת השירות הרפואי בפרט, מחייב לדעתי את נקיטת הצעד האמור". שקר מספר 2: התצהיר של קוגל. ניצן טען: "השינויים שהתבקשו לא התייחסו כמובן לעובדות שעליהן העיד ד"ר קוגל, אלא לעמדות משפטיות והגיגים אישיים". פרסמנו כאן במלואו את התצהיר המקורי של קוגל ואת המחיקות שביצעו בו שלוש הבכירות. למשל: "הדרישה שד"ר פורמן-רזניק תהיה מועסקת במכון אך תהיה מנועה מלעסוק בכל פעילות שעשויה להוביל להגשת חוות דעת, משמעה ריקון תפקידה מעיקר תוכנו, והיא משולה מבחינתי להעסקתו של טבח במסעדה מבלי לאפשר לו לבשל, או העסקת יועץ משפטי מבלי לאפשר לו לייעץ". עוד מחיקה: "נגד ד"ר פורמן-רזניק, שהפכה מעדה מומחית ל'סוג של נאשמת', מופנית כעת טענה על 'כשל מקצועי חמור'. כמי שאמון על הרפואה המשפטית בישראל, אינני רואה בסיס לטענה כזאת. חוות דעתה היא מקצועית, אמינה, הגונה ועשויה על-פי מיטב הסטנדרטים המקצועיים המקובלים, ואין בה שום כשל מקצועי". ודוגמה שלישית: "אני רואה טעם לפגם בכל התערבות או מעורבות של גורם חיצוני כלשהו במינויים בתוך המכון לרפואה משפטית, וזאת להבנתי, בניגוד לכללי המינהל התקין וכאשר מנגד נבחרה ד"ר פורמן-רזניק כדין, בהתאם להחלטת ועדת המכרזים". שקר מספר 3: ההחלטה של העליון. ניצן כתב למנכ"ל משרד הבריאות, משה בר-סימן-טוב: "אשר לגוף חוות הדעת, הביעו השופטים עמדות שונות בנוגע לחוות דעתה" (ההדגשה במקור). אלא שהשופטים יורם דנציגר, יצחק עמית וצבי זילברטל קיבלו את חוות הדעת. דנציגר כתב: "אני סבור כי יש להעדיף את חוות דעתה של ד"ר פורמן". עמית כתב: "אני מצטרף אפוא, גם אם בדוחק, למסקנתו של חברי לפיה יש לקבל את חוות דעתה של ד"ר פורמן". זילברטל כתב: "אני מצרף דעתי לאמור בפסק דינו של השופט דנציגר בעניין חוות דעתה של ד"ר פורמן". מה אמרה גרסטל. פרשת פורמן-רזניק הביאה את גרסטל – נשיאה בדימוס של בית המשפט המחוזי מרכז ומועמדת לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה – למתוח על ניצן ביקורת פומבית חסרת תקדים. לאחר שניצן ביקש לבטל את חוות דעתה בנושא, כתבה גרסטל ליועץ המשפטי דאז, יהודה וינשטיין: "צר לי גם על כך שבמקום לקבל את הביקורת שהובעה בהכרעתי בצורה מתונה, מינימליסטית ומכובדת, להפנים אותה ולהפיק ממנה לקחים, בחר פרקליט המדינה לתקוף את הכרעתי באופן שעשה, תוך שימוש באמירות לא ענייניות שמטרתן היחידה היא השפעה לא עניינית על שיקול דעתך בסוגיה. המאמץ האדיר שמושקע על-ידי פרקליט המדינה בביטול הכרעתי שבנדון, אמור להדאיג את מי ששלטון החוק חשוב לו". גרסטל האשימה את ניצן באי אמירת אמת, בהתנהגות בחוסר תום לב ובנסיונות חוזרים ונשנים למנוע את הביקורת עליו ועל הפרקליטות.

אסף רוזנברג היה הממונה על המשמעת בנציבות שירות המדינה, איילה הוניגמן הייתה סגניתו והשניים ניהלו מערכת יחסים זוגית. לאחר גלגולים רבים, שלא נלאה אתכם בהם, מינו ניצן ונציב שירות המדינה, משה דיין, את עו"ד יוחאי בן-שמואל מפרקליטות המדינה לממונה בפועל על המשמעת. שופטת בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, אריאלה גילצר-כץ, קבעה שהמינוי היה פסול ומנוגד לתקשי"ר. היה לה גם מה לומר על אופן ביצועו – בשיחת טלפון בין דיין לניצן: "תמו להם אותם ימים בהם הוחלטו החלטות מינהליות בחדרי חדרים ובשיחות טלפוניות. עידן השקיפות מחייב העלאת הדברים על הכתב ובוודאי כשהדברים נוגעים למשרותיהם של אנשים". ניצן ממש לא למד את הלקח. כעבור חודש וחצי בלבד קבעה גילצר-כץ, כי המדינה הפרה הסכם עם הוניגמן אליו הגיעה בבית הדין הארצי, ואשר קיבל תוקף של פסק דין - במהלך שנעשה בהובלתו האישית של ניצן. המדינה הודיעה בבית הדין הארצי, כי הוניגמן תוכל לטפל בתלונות על הטרדות מיניות ויחסי מרות. למרות זאת, בן-שמואל הודיע לה – אחרי התייעצות עם ניצן - שהוא אשר יחתום על כל המכתבים בנוגע להטרדות מיניות, ואסר עליה לעמוד במגע עם הממונות על-פי החוק למניעת הטרדה מינית ועם מתלוננים ומתלוננות בנושא זה. גילצר-כץ אמרה: "המדינה עושה הכל כדי לפגוע בשמה הטוב של המבקשת ולהשפילה בפני גורמים רבים. המבקשת עומדת לבדה מול הנציבות ונלחמת על מקומה ומעמדה, וצר לנו שהמשיבה - אשר הגיעה להסכמה בבית הדין הארצי לעבודה - לא חזרה בה מהודעת הממונה בפועל למשיבה. נראה כי המשיבה מנסה בכל כוחה לפגוע במעמדה של המבקשת ואיננה מוכנה למחול על כבודה בהודעה פשוטה, כי היא חוזרת בה מהודעת הממונה בפועל. היה מצופה מהמדינה לכבד ולעמוד בהסכם עליו התחייבה, אולם היא הפרה את התחייבותה".

פרשת יצחק כהן. ניצן נואם בכנס לשכת עורכי הדין (מאי 2017) וטוען שהשיקול העיקרי בהסדר עם השופט בדימוס שהודה בעבירת מין, היה שהוא חסך מהמתלוננת את הצורך להעיד. לדבריו, ההתקפות על הסדרי טיעון הן "ססמאות ריקות מתוכן, שאינן הוגנות ובמקרים רבים מי שמטיחים אותן - אינם מכירים את התמונה במלואה ומטעים את הציבור". עוד הוא אומר, שהפרקליטות צריכה לתת ביטוי גם למלוא המשקל הציבורי. מה ניצן אינו אומר? – שהביקורת הייתה על ההסכמה להימנע מהרשעה, לא על עצם ההסדר. הוא גם אינו מזכיר את פסק הדין של השופטת עינת רון, שבועיים בלבד קודם לכן, בו לא קיבלה את ההסדר: מדובר בפגיעה באינטרס הציבורי. פרשת יונה מצגר. אנחנו עדיין באותו כנס. ניצן טוען שהסיבה העיקרית להסדר עם הרב הראשי לשעבר הייתה החולשה הראייתית. מה ניצן אינו אומר? – שבית המשפט המחוזי סירב לאשר את ההסדר בשל קולת העונש, לא בשל החלקים שנמחקו מכתב האישום, ושבית המשפט העליון אישר אותו רק לאחר שהפרקליטות שינתה את נימוקיה. פרשת שלומי לחיאני. ניצן מדבר בוועידת המשפט של לשכת עורכי הדין (אוגוסט 2017). הוא מזכיר בגאווה את עונש המאסר בפועל שנגזר על ראש עיריית בת ים לשעבר. מה ניצן אינו אומר? – שהעונש (שמונה חודשי מאסר) נגזר במחוזי, לאחר שהשלום הסתפק בעבודות שירות כאשר המדינה הגיעה להסדר טיעון ולפיו הודה לחיאני במרמה והפרת אמונים במקום בקבלת שוחד. פרשת שמעון גפסו. אותו כנס. ניצן מדבר על המאבק בשחיתות בשלטון המקומי, בנאום כתוב מראש הוא מספר שראש עיריית נצרת נשלח לכלא. מה ניצן לא אומר? – מילה אחת: "עילית". זה היה ראש עיריית נצרת עילית, לא עיריית נצרת.

בראיון לגלובס סיפר ניצן על התמחותו אצל אהרן ברק: "ההתמחות הייתה אז שנתיים, וכשסיימתי את שנת ההתמחות אצל ברק, החלטתי לעשות הפסקה ולטוס לחו"ל. הייתי צריך לקבל רשות מיוחדת של לשכת עורכי הדין לפיצול תקופת ההתמחות, כי הם לא הסכימו להפסיק באמצע ההתמחות, אבל אני ממש רציתי לנסוע להודו, אז ברק כתב מכתב ללשכה שהוא חושב שאני אצא נשכר מביקור בהודו ומהכרת שיטת המשפט ההודית – ואישרו לי את ההפסקה". אפשר היה לפטור זאת כמשובת נעורים, כמשהו מישראל החפיפניקית שלפני שלושה עשורים. מה שמטריד באמת הוא, שניצן ממש לא מרגיש שוב בעיה לספר את זה עכשיו – בשנת 2017 – לכל העולם ואשתו, ואפילו להתגאות בזה: תראו איזה שקרן/תחמן/מניפולטור הייתי כבר בגיל 20-ומשהו!

שי ניצן מדבר בוועידת כלכליסט, ספטמבר 2014: "בשנת 2013 הניבה הפעילות המשותפת של הגופים השונים תפיסות, חילוטים ושומות מס לעבריינים בהיקפים ניכרים. נרשמו תפיסות של רכוש מסוגים שונים (מזומן, מכוניות פאר, מקרקעין, בעלי חיים, תכשיטים וכו') בסכום כולל של קרוב ל-170 מיליון שקל". האמת: ככל הנראה ניצן התכוון לחילוטים, שכן תפיסות אינן סופיות ובאותה שנה הן היו בסכום גבוה משמעותית מזה שעליו דיווח – 278.8 מיליון שקל. לפי נתוני משרד המשפטים עצמו, חולט בשנת 2013 רכוש בשווי של 132,454,700 שקל. המשטרה דיווחה על חילוט של 134,088,015 שקל. שי ניצן מדבר בוועידת המשפט, ספטמבר 2015, על משה שרמן שאיים בצורה בוטה באולם בית המשפט על התובעת במשפטו של אחד מלקוחותיו: "הוגשה לפני כשנה תלונה ונוהלה חקירה נגד עורך דין פלילי ידוע... ביום ראשון השבוע ניתן גזר דינו של אותו עורך דין לאחר שזה הודה והורשע בפני ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את כבוד מקצוע עריכת הדין. במסגרת גזר הדין, הושעה עורך הדין למשך ארבעה חודשים מהעיסוק בעריכת דין". האמת: הפרקליטות, באישורו האישי של ניצן, סיכמה עם שרמן שהתיק הפלילי נגדו ייסגר, הוא יועמד לדין משמעתי ויושעה למשך 42 יום בפגרה. בית הדין המשמעתי סירב לקבל עסקה זו באומרו שמדובר בעונש מגוחך, והוא שהחליט על ארבעה חודשי השעיה. אביה אלף, שהייתה מנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות וטיפלה בתיק אביגדור ליברמן, מספרת: בטיוטת הודעתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, על סגירת תיק ליברמן נאמר, כי גם הפרקליטים שחשבו שצריך להגיש כתב אישום, סבורים שההחלטה סבירה. אלף מחקה משפט זה, ו"שיחת הטלפון לא איחרה להגיע". ניצן, שהיה אז המשנה לפרקליט המדינה, אמר לאלף: "זה יהיה נחמד אם תסכימי שייכתב שאת ואחרים חושבים שהחלטת היועץ סבירה". אלף סירבה, באומרה שבג"ץ הוא הקובע האם החלטות היועץ סבירות. לדברי אלף, ניצן "שיפר" את החלטת הסגירה בהכינו את תשובת המדינה לעתירה לבג"ץ נגדה. "הוא ידע מה הוא עושה. ההתמקדות בכל ראיה בנפרד תוך חיפוש החורים, במקום הצגת המארג כולו, מנעה מבית המשפט לבחון את ההחלטה לגופה, והקשתה על ראיית המכלול".