"זה מחייב גם אותנו לחשיבה מחודשת לגבי הנגשת פסקי הדין שלנו לציבור, שגם הדיוטות יוכלו להבין מה אמרנו. זה סוג של כשל שלנו - שאנחנו לא מצליחים להנגיש לציבור את מה שאנחנו כותבים. הגישה הקלאסית שלנו היא ששופטים מדברים בפסקי דין, אבל היום זה עולם אחר ונצטרך חשיבה מחודשת, בלי לפרוץ את כל הגבולות" - דברי הנשיאה המיועדת של בית המשפט העליון,
אסתר חיות, בשבוע שעבר.
חיות התייחסה לביקורת שנמתחה על פסק דינו של בית המשפט העליון בנוגע למסתננים. היא צדקה בשתי הנקודות שהעלתה - גם בפרטנית (מותחי הביקורת לא טרחו לקרוא אפילו את התמצית) וגם בכללית (בעיית הנגישות של פסקי הדין). האחרונה נובעת הן מכך שהלשון המשפטית אינה שווה לכל נפש, מכך שפסקי הדין החשובים הם בדרך כלל סבוכים וארוכים, ומכך שבעידן הטוויטר - לא רק אמצעי התקשורת אלא גם הפוליטיקאים מתחרים מי יהיה הראשון שידבר.
הנה דוגמה לכשל הגישה הנוכחית של המערכת, לפיה השופטים מדברים רק בפסקי דינם. בפברואר 2014 חייב
רון שפירא, הנשיא הנכנס של בית המשפט המחוזי בחיפה, 39 תובעים בהוצאות של 4.4 מיליון שקל. היו אלו דייגים שטענו שחלו לאחר שדגו בקישון המזוהם. התקשורת סערה: אנשי מסכנים וקשי יום ישלמו כזה סכום לתאגידי ענק? אלא שאיש לא טרח לקרוא את פסק הדין, בו קבע שפירא חד-משמעית שמדובר בחבורה של רמאים, שחלקם כלל לא דגו בקישון ושחלקם דגו בו לפני שהחל הזיהום. שפירא גם ציין את היקפו האדיר של התיק, והוא פסק החזר חלקי בלבד של ההוצאות שהיו לנתבעים כדי להתגונן בפני אותן תביעות שקריות. אבל הנהלת בתי המשפט לא אמרה את כל זה בתגובתה; היא הסתפקה בהפניה לפסק הדין בן מאות העמודים.
מערכת המשפט אינה יכולה להתעלם מהמהפכה התקשורתית - וכוונתי לשני המובנים של המילה "תקשורת". יש מהפכה גם בעיתונאות וגם בטלקומוניקציה, ושתיהן נובעות מההתפתחויות הטכנולוגיות המסחררות של שני העשורים האחרונים. אינטרנט, סמארטפון, טוויטר, פייסבוק - כל אלו אינם מאפשרים להסתפק בפסקי דין בני עשרות עמודים ולצפות שעיתונאים ופוליטיקאים יטרחו לקרוא אותם, או אפילו את תמציתם, לפני שיקלידו או ידברו.
הנה כמה הצעות מעשיות, שניתן לאמץ בכל הערכאות - ובמיוחד בבית המשפט העליון ובפרט בפסקי דין בנושאים המעוררים עניין ציבורי רב.
- בתחילת כל פסק דין לכתוב מהי הסוגיה העומדת להכרעה - הן במישור המשפטי והן במישור העובדתי. השופטת דפנה ברק-ארז כבר עושה זאת, אם כי היא מציגה לרוב את הפן המשפטי בלבד.
- לקצר ככל האפשר בחזרה על טיעוני הצדדים. הם הרי יודעים מה טענו, ואת שאר הציבור מעניינת הפסיקה.
- לא לחזור שוב ושוב על הלכות ידועות. למשל: לא בכל פעם בה דן בג"ץ בעתירה נגד חוק, צריך לצטט את כל התקדימים העוסקים בפסילת חוק. לא בכל תביעת לשון הרע צריך כל שופט שלום לחזור ולהעתיק את הסעיפים הרלוונטיים בחוק.
- בכלל למעט בציטוטים ארוכים. פסקי הדין, ודאי מהשנים האחרונות, זמינים במרחק כפתור ודי לתת את מספר התיק ולהביא קטעים קצרים וחשובים במיוחד.
- לתת סיכום בסוף פסק הדין. השופט יצחק עמית עושה זאת דרך קבע בפסקי דין ארוכים/מסובכים, וכל שופט יכול לעשות בדיוק אותו הדבר.
- כאשר התגובה הציבורית/תקשורתית/פוליטית מלמדת על חוסר הבנה של פסק הדין (או על הימנעות מקריאתו) - דוברות בתי המשפט צריכה להבהיר את הדברים.
"לא מעבר לים היא", קראנו בשבת האחרונה לגבי התורה, "ולא בשמים היא". על אחת כמה וכמה, שגם הנגשת פסקי הדין לציבור היא משימה אפשרית ובהישג יד. לטיפולך המסור, הנשיאה חיות.
