לאחרונה גיליתי מגדל אננס במושב חרות שבגוש תל מונד. מדובר בבצלאל מגן (ממן בעברו) המחזיק בארבעה דונמים של אננס שבהם הוא מטפל לבדו. משהו בסגנון של חקלאות של פעם- חקלאות שהייתה ערך ציוני ממדרגה ראשונה: כיבוש הקרקע ועבודה עברית- עצמית.
כיון שאני מכיר את משפחת מגן מחרות (קשרים משפחתיים עם אשתי) ולמדתי כי הם מגדלים את הפרי שהוא מושא תאוותי החלטתי לבקר וללמוד את תורת הגידול וחשוב מכך להבין מדוע מחירו גבוה כל כך.
ראשית למדתי כי מדובר בסטרטאפ די מוזר. גידול פרי אחד לוקח שנתיים. הוא מחייב עבודת כפיים קשה ומייגעת. משהו שבלשון לא מנומסת נקרא "קריעת תחת". הגב נשבר והידיים נעקצות (אננס הוא סוג של קקטוס). וזה רק בשלב הראשוני של השתילה המחודשת. בשלב הקטיף המצב קשה עוד יותר. הליכה בין שיחי האננס הקוצניים והדוקרניים (קקטוסים כבר אמרנו), התכופפות לצורך קטיף הפרי, הזעה מוגברת בגלל הצורך להיות מכוסים מכף רגל ועד ראש (קוצים) וסחיבת סלים עמוסים בפרי כבד אל מחוץ לחממה. והכל עושה בצלאל לבד בסיוע משפחתו.
אחרי סאגת הגידול (אגב, בצלאל מגן נהנה מעבודת הקרקע ואינו מתלונן) נשארת עבודת השיווק. יש תוצרת וצריך למכור אותה. לנהל חשבונות, להוציא תעודות משלוח, לרשום חשבוניות מס, לגבות חובות ולאתר לקוחות. (אם יש משהו שהחקלאי- גם מגן- אינו אוהב זו מלאכה זו).
טוב, אז אחרי העבודה הכל כך קשה והשקעת הזמן הגדולה אתה בטח מוכר אננס ב-70-80% ממחירו בשוק (אחרת איך אבין את המחיר הגבוה בחנות) - אמרתי למגן.
זה חייך והשיב "המחיר לצרכן הוא יותר מכפול ולעתים פי 3 ממה שאני מקבל" והוסיף
"אם יש משהו שמרגיז אותי, זה שהצרכן משלם כל כך הרבה עבור מוצר שצריך לעלות הרבה פחות. לא החום הכבד בשעת הגידול, לא כאבי הגב בזמן העקירה והפרדת השתילים משתיל האם לאחר הקטיף, ולא השתילה, לא הדקירות והעקיצות ולא המשקל הכבד בעת הקטיף הם שמקשים עלי. עם הבעיות אלו אני יודע להתמודד . ניצול הצרכן הוא שגורם לי, מעת לעת, להרהר הרהורי פרישה". לאות הזדהות אתו החלטתי לנסות ולסייע בקטיף הפרי. נכנסתי לחממה ומיד נעקצתי ונדקרתי בכל מקום וברחתי החוצה כנשוך נחש (נשיכת אננס כואבת לא פחות) והגעתי למסקנה שאכילת אננס קר עדיף על פני קטיף בחממת אננס חמה.
