הקומדיות של פרנסיס ובר (1937) כה מלאות חן צרפתי עם שיק, ומצליחות לדגדג את בלוטות הצחוק עם הומור עד בלי די, כך שהצגת תיאטרון בית לסין היא הצלחה אדירה. ובר שנודע בתסריטיו כמו "הנודניק", "הבלונדיני עם הנעל השחורה" ו"כלוב העליזים" הוא כבר קלאסיקה. הבימאי אלון אופיר מצמרת טובי הבימאים הישראלים, שידו בכל תחומי המחזות בהצלחה רבה, עשה שימוש גאוני בתרגום הקולח והמצוין של אלי ביז'אווי ולש את צוות השחקנים לכדי אנסמבל מהודק, שוטף, ומגלגל אותך מצחוק. הבימה שעוצבה בהידור ושיק צרפתי בידי אורנה סמורגונסקי, שאף עיצבה את התלבושות, מעניקה מהרגע הראשון את התחושה הנכונה. כל פרט מעוצב בה בשלמות וביופי. גם המוזיקה שכתב ועיבד שמוליק נויפלד, מתמזגת ונמסכת עם האוירה הצרפתית. כמובן, שהתאורה מאירת העיניים של ראובן וולבר מעניקה לצופים אפשרות להינות מכל זיע וניע של עבודת השחקנים. ויש ממה להתפעל. רמי הויברגר, המשחק את אנרי (יש לבטא את שמו בא' עם קמץ ולא עם סגול כפי שנשמע אמש), עיתונאי פוליטי, שמחוסר צאצים לו ולאשתו, הוא קונה לה חיית מחמד - דג זהב. למרות שהיא חשקה בכלב. חיית המחמד חושפת את פגעי היחסים ביניהם. כל מה שהיסוו בהתנהגות מעושה וצבועה - נפתח כמו סכר עם בוא הדג. הוא הופך לחבר לשיחה לאנרי, אך גם לאשתו, מעצבת הפנים המצליחה כריסטין. כמובן - כאשר כל אחד מהם לבדו. כמו מחליף את מקום הפסיכיאטר שלהם. נתי קלוגר, ככריסטין, חושפת במשחק כנה ואמין במיוחד את כל נפתולי נפשה של האישה הלא מסופקת, בגלל הקור מצד הבעל. כדי להתנקם בו, היא מזמינה את ז'אן פייר, ידיד נעוריה, כלומ'ניק, בטלן כרוני (דב נבון שמזכיר את תפקידו ב"הנודניק"). הבעל זועם, והויכוחים ביניהם והגילויים של כל אחד לפני הדג, מעניקים לקלוגר תפקיד עסיסי ומרגש ביותר. כשהכל נובע אצלה מעומק הבטן. שחקנית בשלה מהמעלה הגבוהה. הסצינה בה רמי הויברגר, אנרי, עונה לטלפון תוך כדי התכופפות עד המקסימום, היא סצינה של פנטומימה ברמה נהדרת, ומורגש בה כתב ידו של הבימאי הוירטואוז. את מערכת היחסים בין השניים מביא לשיא הבטלן שהזמין לדירת הזוג גם את ידידתו דוניה (ירדן גוז בהופעה מדהימה החושפת כוכבת בהתהוות. היא הבונבון של ההצגה). היא נתינה זרה, מקווקז, בלונדית סקסית, שמסתבר שאנרי כבר הכיר חמש שנים קודם לכן וכעת הם נפגשים באקראי בשנית. נו נו נו, איזה תבשיל שרקח לנו ובר, ואיזו העמדה מוצלחת מצחיקה של אופיר בסיטואציות הרבות שלה - את זה צריך לראות כדי להיווכח. אני בכל אופן, בשעה וחצי של ההצגה כה שקעתי בצחוקים ובהנאה מכל המשחק, ועיצובי היוצרים המשובחים - כך שרק כשיצאנו מהאולם נזכרתי לפתע לאיזה גהינום אני חוזרת כעת. למה? כי חמישה ימים תמימים המזגן שלנו לא עובד. ורק אחרי 4 ימים הגיע טכנאי. כעת - אין חלקים לתיקון. כנראה שניוושע בשנה הבאה. ובינתיים - הסבל הוא כשל בני ישראל טרם יציאת מצרים. היזהרו מביטוחי מכשירי חשמל ביתיים. הכל בלוף. לכן, מומלץ בכל לב לצפות בהצגה זו, כשנוכח 3 שחקנים מנוסים וידועים מצליחה שחקנית צעירה חדשה להמיס את הלב ולרגש יותר מכולם. שאפו לבית לסין, לשחקנים וליוצרים. ולקהל - זה צ'ופר נפלא לשנה החדשה.