פסקי דין בבית הדין הארצי לעבודה מתעכבים במשך שנים, לאחר שהשופטים שאמורים לכתוב אותם סיימו את כהונתם בפועל בארצי וחזרו לבתי הדין האיזוריים. כך עולה מבדיקת News1.
הבעיות נוגעות במיוחד לשופטות
יעל אנגלברג-שהם ו
נטע רות. אנגלברג-שהם מכהנת מאז 2003 בבית הדין האיזורי בבאר שבע, ובספטמבר 2012 מונתה לכהן בפועל בבית הדין הארצי למשך שנה - ולאחר מכן חזרה לבאר שבע. רות מכהנת בבית הדין בתל אביב מאז שנת 2002 וגם היא כיהנה בפועל בארצי עד השנה שעברה.
אנגלברג-שהם ורות לא קיבלו מינוי של קבע בארצי וחזרו לבתי הדין האיזוריים, שם נכנסו לשגרת העבודה - בעוד פסקי הדין שהיה עליהן להשלים בבית הדין הארצי, נדחקו לתחתית הערימה. כך אירע, שאנגלברג-שהם פרסמה רק בשבוע שעבר את פסק הדין בעניינו של הרב
יגאל קמינצקי, לשעבר רב גוש-קטיף, שניתן בערעור שהוגש בפברואר 2012 והדיון בו התקיים בנובמבר 2012. התוצאה היא, שפסק הדין הסופי בנושא ניתן תשע שנים לאחר שהחלו ההליכים.
במקרה אחר, פרסמה אנגלברג-שהם בתחילת החודש הנוכחי פסק דין בערעור שהגיש בספטמבר 2011 מיכאל גוטמן על דחיית תביעתו נגד חברת שיכון ובינוי. אותו מקרה סבל מסחבת קשה לכל אורך הדרך: התביעה המקורית הוגשה בשנת 2006 ופסק הדין בבית הדין האיזורי בתל אביב ניתן באוגוסט 2011 - כך שפסק הדין הסופי בא 11 שנים לאחר שהתביעה הוגשה.
רות פרסמה בסוף חודש אוגוסט את פסק דינה בעניינם של קובי מרדכי וחברת אפי אבטחה. הערעורים ההדדיים הוגשו בדצמבר 2011 והתייחסו לפסק דין שניתן מספר חודשים קודם לכן בהליך שנפתח בשנת 2008. במקרה זה, הסחבת נמשכה "רק" תשע שנים.
יש לייחס חומרה מיוחדת להתמשכות ההליכים בבית הדין הארצי, וזאת משתי סיבות. האחת: מדובר בתיקים בהם לא נשמעות הוכחות ולרוב מתקיימים רק דיון או שניים להבהרת עמדות הצדדים, כך שהאחריות לסחבת מונחת כולה לפתחם של השופטים. השנייה: הליכי עבודה עוסקים לעיתים קרובות בנושאים מהותיים ביותר מבחינת העובד, שפרנסתו וגורלו הכלכלי תלויים במידה רבה בתוצאותיהם. במצב זה, יש לצפות מן המערכת לתת מענה מהיר ככל האפשר.
מעבר לכך יש להצביע על המצב בו שופטים אינם מוגבלים בפרק הזמן למתן פסקי דין כאשר הם חוזרים לערכאה קודמת או מקודמים לערכאה בכירה יותר. זאת, לעומת שלושה חודשים בלבד המוקצבים לשופט לאחר פרישתו. ההבדל נובע כמובן מכך ששופט שעובר לערכאה אחרת נתון מיד גם בעומס של אותה ערכאה, אך אין זה סביר שלא תהיה מגבלה כלשהי. בהעדר מגבלה שכזאת, התוצאה היא המקרים הקיצוניים המתרחשים בבית הדין הארצי לעבודה.
בשנת 2015 - השנה האחרונה לגביה קיימים נתונים - היו בבית הדין הארצי 75 תיקים שהתנהלו למעלה משלוש שנים; מדובר היה ב-3.9% מכלל התיקים שנדונו בערכאת זו. בכלל מערכת בתי הדין לעבודה היו 2,156 תיקים כאלו - 4.9% ממלאי התיקים בבתי הדין.
דוברת בתי הדין לעבודה מסרה בתגובה: "בית הדין הארצי נאלץ למלא את תפקידו בתקן שיפוטי חסר של שני שופטים בשל פרישה לגמלאות ואי מינוי שופטים חדשים לאורך תקופה ארוכה. בתקופה זו הייתה עלייה ניכרת בכמות התיקים בבית הדין הארצי. לאור זאת מונו שופטי בתי הדין האזוריים למינוי בפועל למשך שנה אחת. בתקופה זו אכן נוצר עומס על שופטים אלה, בעיקר לאחר חזרתם לבתי הדין האזוריים.
"בית הדין הארצי רואה בהשלמת כתיבת פסקי הדין על-ידי אותם שופטים, עניין ראשון במעלה ונמצא בראש סדר העדיפויות.
מצב דברים זה הביא לכך שהתמנה שופט נוסף לבית הדין הארצי במינוי של קבע, נוכח הצורך והעומס, וכי החל מספטמבר 2016 אין עוד מינויים זמניים לבית הדין הארצי".
