אני קוראת בפעם הראשונה את ה"רצפשיר", מאה הפרגמנטים בספרה החדש של מיא שם-אור "אני מיא". כדאי להתחיל במילה אהבה, אחר כך לדבר על תשוקה. יש לי תחושה שאני קוראת את שיר השירים התנכ"י. יש בו איזו מתיקות חמקמקה, חדוות של קריאה, חכמה נסתרת, ומתחוורת עלילה דקה לאורך הקטעים. בתוך גן, ביקום כלשהו, מתקיימים מפגשים של קרבה בין גבר לאישה. מפגשים של ייחוד, התרחקות, סערות רגשיות והתעלויות רומנטיות. המבנה הקצר של הפרגמנטים, של כל אחד ממאה השירים הוא ייחודי בדיוק המפתיע שלו, ובפליאה המוקפדת שהוא מעורר. החיבור של הקטעים, אותו רצפשיר, מצמיח יצירה שלמה, חד-פעמית, סוחפת.
אפשר לקרוא שירים בודדים מתוך הרצף, אבל כדאי לפנות אל הספר הזה מתוך התכוונות אל השלם, אל המזמור שמכיל את כל מאה השירים. מתבקשת התייחדות והתעמקות עם כל שיר ושיר, קצר ותמציתי ככל שיהיה, עם רושם המעבר שביניהם, עם מקצב הקריאה, עם סדר הדברים, כי סדר יוצר משמעות, עם השלם, עם "אני מיא".
יש טעם בהתבהרות האיטית. צריך סבלנות. זה מתברר, זה מתפענח מעצמו ומתערפל שוב, ומותיר את הקוראת בדריכות עצומה, נפיצה.
מיא מתעלסת ממושכות עם הקוראת. שימו לב לרגעי השיר הקטנים, אלו הן התעלויות קטנות ועדינות, רעד השיר בלשון. שימו לב לרצף כולו.
שם הספר, "אני מיא", יוצר אולי צפייה לאיזו התקרבות אל הכותבת, אל סיפור עולמה, אולי לאיזו מידה של אוטוביוגרפיות במתכונת שירית, אבל לא כך. בספר מתקיים מפגש בין מיא המשוררת, למיא של השירים. מה הקשר ביניהן? איך מגולם הפער? הדמות מחצינה רגשות, ומשתפת את הקוראת בפרטי מציאות נעלמה, פרטית, מדומיינת. במובנים רבים היא נקראת כמו סיפור אגדה. מיתוס של תשוקה, של אהבה, ולכך מוסיף הצילום בכריכה האחורית, שם מיא שם-אור נראית כמו פייה שמהלכת עטוית כתר בשדה חרציות, וכבר אי-אפשר להבחין בין המחברת לדמות שיצרה, בין מיא למיא.
גם העולם שבשיר - הגן בו קורים הדברים - מתקיים במקום שהוא ספק חלומי, ואולי יש בו קונקרטיות נזילה של אירוע נשף בתוך גן ורוד. בלבול ועירוב עולמות הוא סימן מהותי לכתיבה של מיא שם-אור. בשיר הראשון, הפותח את הספר, כותבת מיא שם-אור:
1.
"אֲנִי מִיָא
חַרְצִיּוֹת קְטַנּוֹת
מִתְפָּעֲמוֹת בִּי
הַגּוּף שֶׁלִּי
זָז עָדִין
וְדַק
I met him
in a thick of
the pink garden"
הפנימיות של מיא היא של פרחים צהובים, של חרציות. מדוע הן מתפעמות בה? הן פועמות ומתפעלות? האם אלו פעימות הלב הפועמות בקצב הפרחים? האם החרציות הן לבה? האם זו הצהרה על עדינות? על זמן של לבלוב אסתטי? מיני? האם משום כך הגוף " זָז עָדִין // וְדַק"?
המפגש שיבוא הוא אולי המשך ישיר של יסוד פנימי, נפשי. זו היכרות משמעותית, ולכן המפגש נערך בגן הוורוד, גן שהוא אולי מיתוס גן עדן, המתבהר לאורך הספר, ואולי דימוי גופני-ארוטי. זה כתוב באנגלית. תופעה שירית, פואטית, סגנונית לא שכיחה. וודאי מאתגרת. האם מיא אומרת באנגלית מה שאינה רוצה לומר בעברית? האם ההזרה הלשונית מאפשרת
לחשוף? להתערטל? למשל בשיר 35 היא כותבת באנגלית ש'הגבר מלקק את מתיקותה הוורודה'.
He is licking.."
my pink sweetness into
his male sweetness"
התיאור הארוטי, הריחוק, המשחק של גלוי ומתפרץ ומתעכב ותוהה, הופך באמצעות "הלשון הזרה" לפלא רחוק, מוכר אבל גם מתפענח. אהבה היא אוניברסלית.
"אני לא מתייחסת לאנגלית כשפה זרה", אמרה לי מיא בשיחה שקיימנו. "עבורי, אנגלית היא המשך טבעי של העברית, כמו שהיא המשך טבעי לשפות הרשמיות בשוויץ, ביפן, בספרד, באיטליה ועוד. אנגלית היא שפה ללא ארץ, והיא גם מאוד נעימה. יש באנגלית לא מעט מילים שאפשר למצוא את השורש העברי שלהן, ויש לה מצלול מאוד עדין, לעומת הר' או הח' המאיימות בעברית. באטימולוגיה שלה יש היגיון פשוט. זה לא סותר את העובדה שהיא מלאת משמעויות, וכמעט לכל מילה יש פרושים ושימושים רבים".
לא רק שיר השירים. גם סיפור גן העדן. שיר 2. הוא קריאה לאהבה של הגבר אל האהובה שבגן. אולם ב"אני מיא" מבצעת מיא שם-אור תיקון לסיפור גן העדן, ומעניקה את כוח הפיתוי לגבר, אשר קורא לה:
2.
"צְאִי אֶל הַגָּן
וְשִׁירִי לִי
יְרֻקַּת עֵינַיִם
שִׁירִי לִי מִתּוֹךְ
נְשִׁימוֹת מְלוּחוֹת
חֲטוּפוֹת עָפוֹת
בֵּין דִּמְעוֹתַיִךְ
חַלּוּק נַחַל
בֵּין אֶצְבְּעוֹתַיִךְ
אַתְּ
חוּט זָהֹב
אַתְּ
חֶלְקִיק קֶרַח"
בגן החלומי, בגן העדן, פונה הגבר אל אהובתו בקריאה לאהבה, והיא נעתרת לקריאתו. הוא מזמין את האישה ואת שירתה להצטרף אליו לגן. אין כאן טרדה והטרדה. הקלישאה של האישה המפתה נשברת בנקודה מוקדמת ברצף. זו היא שמתפתה. היא חלומית, אבל לא נמוגה בקורי חלום. היא מתממשת ונענית לקריאתו. החטא הקדמון לא מתרחש בגן העדן השירי של מיא שם-אור. הקשר הוא לא ארצי. זהו קשר בספירות הגבוהות. האם האהוב עוטף אותה בחוט זהב מיתי או שהיא עטופה כבר? היא נלכדת? היא ניצודה? היא החוט עצמו, גילום מושלם של פעולת החיזור? האם היא נכנעת לקריאת האהוב? המשחק העדין ביניהם הוא עיקר. בשיר 11. היא אומרת:
My wish.."
his command"
היא שולטת בגבר במהות, בתוכן. הגבר שולט בנראות הדברים, בביצוע. היחסים הם של עבד ואדון. מי העבד ומי האדון? יחסים של כניעה מרצון, של התמסרות מוחלטת. האדון אינו אכזר, האדון אהוב, האדון מענג. הוא עושה את זה לאט. עם הקריאה, יחסי הכוחות ביניהם משתנים כל העת, והאוהבת חשה ברעד המתוק של האהבה, באור המציף את עולמה. כך בשיר 14. היחסים ביניהם הופכים לקדושה. הוא מגביה אותה, והיא אינה עוד עם חוט הלהט הזהוב. עכשיו, "בשערותיה כתר". האם זו תלותה של מיא באוהב, שכן, "הוא מכניס אותי לנשימה"? נשימה של מי? שלו? שלה?
מיא שם-אור לא חוששת מפנייה לא קורקטית, לכאורה, אל דמות האישה הנכבשת. תאוות וצביטות שבלב ובבטן, נשיקותיו פורעות את פיה, הוא נושף עליה אש, מרעיד, ומכאיב לאהובתו בכאב מתוק מתוק. אבל, שוב הדברים אינם כה פשוטים. הפרגמנט בשיר 16. מסתיים בהצהרה באנגלית
אודות כניעתו שלו. והפרגמנט הבא ממקד את הדברים. שוב הטשטוש של מכניע ומוכנע. האם בפעולת ההכנעה הזאת מגולמת כניעתו, נרפותו, התמכרותו וצייתנותו של המכניע? האם המפתה לא נכבש בעצמו בפעולת הפיתוי, אינו יכול כבר להיגמל ממנה והופך עבד לתשוקותיו?
16.
"בִּמְשִׁיכַת שֵׂעָר אֲרֻכָּה
בִּתְשׁוּקָה נִצְבֶּטֶת
מֵעֹמֶק בִּטְנוֹ
פּוֹרֵעַ אֶת
הַפֶּה שֶׁלִּי
נוֹשֵׁף לְאַט
לְאַט אֵשׁ
עַל הַבֶּטֶן שֶׁלִּי
כּוֹאֵב אוֹתִי
אוֹתוֹ
I will take him
only on
his knees"
והשיר הבא
17.
"אֲנִי הַסִּבָּה
שֶׁהִגִּיעַ לַגָּן
אֲנִי
הַדָּם הַגּוֹעֵשׁ"
האהובה היא המניע לכל המתרחש בגן. אם לא הייתה קיימת האישה, הפייה, לא היה הגבר נכנס לגן, ומפתה אותה. היא הדם הגועש, היא סערת החיים, היא מביאה את החיות העצומה והחזקה אל גן העדן הוורוד. היא כובשת את נכבשותה. לאורך פרגמנטים 18-27 מתרחשת ההתייחדות. בשיר 28 מוגדר זמן ההתאהבות המכוון לאיזו נצחיות של מעבר לזמנים, אל הילדות הרחוקה, הילדות כמיתוס. בשיר 29 האוהב והאהובה הם המלכה והמלך שבגן. ואם נדמה שקיימים יחסים מורכבים של כוח ושליטה, מוסיף הגבר עוד שכבת מורכבות בהגדירו אותם כמלך ומלכה, זוגיות של אגדות. אבל יש לשים לב: "ואני המלך שלה". אפשר וכדאי לראות בצירוף הזה יחס של כפיפות ולא יחס אדנות. לא 'אני מולך עליה', אלא אני נתון לה. אם כן, הגברי המפתה נתון בשבי תשוקותיו והיחסים כמו מתהפכים.
המלכה מחזיקה במלך. הוא שלה.
בספרה "אני מיא" מציגה מיא שם-אור מופע פואטי בשל שמתארגן לרצפשיר של 100 שירים. המילים בספר הזה מתעתעות בקורא. בכותרת היא מכריזה על זהות בינה לבין הספר, זהות בין הכותב לבין הנכתב. והקוראת בקריאה משתלבת לתוך מסע שירי סוחף שבו השירים הם מיא, וגם דמותה השירית המאוהבת. זו דמות מתפתחת. מאישה שמוזמנת לאהבה היא נעה בין מסלולי הפרגמנטים להשתלטות טוטלית במרחבי הגן. חוט זהב כרוך סביב שיריה של מיא שם-אור. הצבעוניות והעוררות אוחזים במילים שלה, והן נמתחות לאורכו של הספר המקדש את האהבה.
