זכויות ליום הדין

אני לא יודע אם יש מספרים השוואתיים, אך התחושה היא שהיקף גמילות החסדים בישראל בפרט ובעם היהודי בכלל הוא הגדול ביותר בין כל המדינות, העמים והדתות. מובן שבסכומים מוחלטים אין לנו סיכוי להתמודד עם נדבנים כמו וורן באפט וביל גייטס, אך גמילות החסדים שלנו שונה בשני מובנים חשובים ביותר: בהיקף מבחינת התורמים ובמגוון מבחינת התרומות. כמעט לא תמצאו בית בישראל ובעם היהודי שאין בו נתינה כלשהי. קופת צדקה, תרומות לעמותות, סיוע לשכן נזקק, מתנות לאביונים בפורים, מטבע לנגן ברחוב – הנתינה היא לא נחלתם של בעלי הממון בלבד. ורק אצלנו תראו כיצד אמצעי תקשורת ואמנים מתגייסים כדי לסייע לילד חולה. זה לא רק בכסף. מישהו נופל בכביש – תוך כמה שניות הוא יוקף במסייעים. זקנה עולה לאוטובוס – תוך חצי דקה תקבל מקום ישיבה. המונים באים ללוות מתים גלמודים. יש עמותות ואפילו אנשים פרטיים שיארגנו עבורכם באופן מיידי כל דבר שתעלו על הדעת: מבלוני חמצן ועד מטרנה, מכסאות לבית האבל ועד ספסלים לסעודות שבע ברכות. מתנדבים אוספים תרומות דם, מבקרים קשישים, מבלים עם ניצולי שואה, תומכים בילדים חולי סרטן. מי כעמך ישראל? אף אחד!

בכל תולדות העם היהודי לא היה לימוד תורה כמו בישראל של שנת תשע"ח. אני לא מדבר רק על המסגרות הממסדיות, אלא גם ובעיקר על לימוד התורה העממי המקיף מאות אלפים מדי יום. יש מאות שיעורים בדף היומי, ומספרם גדל ללא הרף. בבתי כנסת רבים יש לימוד קבוע בין מנחה למעריב: גמרא, הלכה, משניות, אגדה, מוסר. לוחות המודעות מלאים באירועים תורניים באומר ובשיר. תראו בהם גם מי שאינם חובשים כיפות ואינן עטופות במטפחות. התורה היא יסוד הקיום שלנו. עליה נהרגנו במשך דורות – אבל דבקנו בה, ועובדה ששרדנו הרבה אחרי מעצמות ואימפריות שניסו לחסל אותנו ברוח או בגוף. איפה הבבלים, האשורים, הפרסים, היוונים, הרומאים, הנאצים והסובייטים? מכולם נותרו לכל היותר שרידים ארכיאולוגיים ומוזאוניים. והעם היהודי – חי וקיים ופורח כפי שלא היה מזה 2,000 שנה. מה הסוד? המסורת, דרך האבות, האמונה – שכולם באים מן התורה וההלכה.

יש שנים טובות יותר ושנים טובות פחות, אך התופעה ברורה ומדהימה: מיליוני יהודים עזבו ועוזבים ויעזבו את מולדותיהם ויהגרו לארץ מרוחקת, עמוסת בעיות, שאויביה קמים עליה לכלותה, בעלת שפה אחרת ותרבות אחרת ומזג אוויר אחר. נכון, חלקם עושים זאת שלא מרצונם – אבל בעוד עמים אחרים מעקמים את פרצופיהם ונועלים את דלתותיהם, ישראל היא ביתו של כל יהודי באשר הוא, בלי תנאים מוקדמים. המצב מעורר השתאות עוד יותר כאשר אנו מדברים על עלייה מארצות הרווחה. רק בעם המיוחד שלנו ובמדינה המיוחדת שלנו, ניתקל באנשים שמשנים ב-180 מעלות את כל חייהם – מסיבה אחת ויחידה: אמונה אמיתית שזהו המקום בו עליהם להיות. רק אלינו באים צעירים בני 19-18, בלי משפחותיהם, כדי להתגייס לצבא. רק אלינו מגיעים מבקשים בני עשרה לסיורים שמשנים את חייהם. אני מתגורר בסמוך לשגרירות פולין. מדי פעם יש שם תורים של מי שמבקשים לקבל אזרחות פולנית, כשער כניסה לאיחוד האירופי. הם צאצאיהם של יהודים פולנים, ועליהם לעבור בדיקות ולעמוד בדרישות כדי לקבל את האזרחות. לעומת זאת, כל יהודי פולני שינחת בנתב"ג – יקבל מיד אזרחות ישראלית (יש כמובן חריגים, אך אני מדבר על הכלל הנכון ב-90% ומעלה מהמקרים). למה? כי המדינה הזאת הוקמה בשביל העם היהודי, ובלי זה אין לה זכות קיום.

ראיתי פעם בחנות גלידה ברובע היהודי בירושלים קצינה צעירה יוצאת אתיופיה, לבושה במדים וחמושה ברובה. בשביל זה לבד היה שווה להקים את המדינה: כדי שאותה צעירה מגלות מרוחקת תהיה מפקדת בצבא היהודי ליד הכותל המערבי. יש לנו טענות לצה"ל, וחלקן מוצדקות, אבל אנחנו חייבים לזכור לא רק שבלעדיו לא היינו מתקיימים כאן אפילו דקה, אלא שמתרחשים בו דברים מופלאים. אנחנו מדברים על גיוס חובה, שהרוב המכריע של העם נשמע לו. אנחנו מדברים על ילדים בני 18 שמתנדבים למשימות המסוכנות ביותר, בידיעה ברורה שהם עלולים להיהרג כדי שכולנו נמשיך לחיות. אנחנו מדברים על מפקדים שיוצאים לקרב בראש כוחותיהם ומשלמים בגופם ואף בחייהם. אנחנו מדברים על צעירים בשנות ה-20 שלהם, המפעילים את המערכות המתקדמות ביותר בעולם. אנחנו מדברים על רעות אמיתית, המביאה לכך שמה שהיה נחלתם של מוסקטרים בודדים – "אחד בעד כולם, כולם בעד אחד" – הוא אורח חייהם של רבבות. ואנחנו מדברים על אותה קצינה בעיר העתיקה.

כמה מאיתנו מוכנים לעבור להתגורר בקרוואן על הר שומם, בלי מים ובלי חשמל? כמה מאיתנו מוכנים ללכת לילה שלם כדי להגיע ל"חור" בנגב ולהציב בו צריף רעוע? כמה מאיתנו מוכנים להתגנב לאצבע הגליל, מתחת לאפה של משטרה עוינת, כדי להקים מגדל וסביבו חומה? כמה מאיתנו מוכנים לגור בעיירה שזה עתה קמה, עם עולים שזה עתה הגיעו? מעטים מאוד. המעטים שכן עשו ועושים זאת, מזה 130 שנה, קובעים את אחיזתנו בארץ הקטנה הזאת, שאין לנו בלתה. אותו אידיאל שליווה את מקימי פתח תקוה וראשון לציון, עמד מאחורי מקימי חומה ומגדל ו-11 הנקודות בנגב. אותה רוח שהביאה ישראלים ותיקים לירוחם ודימונה, מביאה אותם ליהודה ושומרון. הלקח ההיסטורי חייב ללמד, שהיכן שלא נשב – בסופו של דבר לא נהיה. גבולה של הארץ ייקבע באמצעות ההתיישבות, אמר בצדק דוד בן-גוריון. כן, יש לנו זכות ראשונים וזכויות עודפות בארץ הזה. זוהי ארץ ישראל הרבה לפני שהיא פלשתין, וגם הרבה אחרי. והמתיישבים בכל חלקיה מנהלים את המאבק היום-יומי של כולנו על עצם קיומה.

לפעמים זה מעצבן: כדורגלן ישראלי חותם בקבוצה שולית בבלגיה – וכולם מתחילים להתעניין מה קורה בליגה הזאת. אבל לעיתים זה מחמם את הלב, דווקא בעת צרה: מתרחש אסון בפינה נידחת של העולם – ומיד כולם רוצים לדעת האם חלילה יש ישראלים בין הנפגעים, משרד החוץ נכנס לפעולה ובמקרה הצורך גם צה"ל מגויס. יצא לי פעם לאכול סעודת ליל שבת בבית חב"ד בשאנז אליזה בפריז. ישבו שם החב"דניקים המזוקנים וחבושי המגבעות, חובשי כיפות סרוגות וגם כמה נשים חשופות כתפיים – כולם יחד. לא צריך להרחיב את הדיבור על המטיילים שמגיעים לליל הסדר אצל השלוחים בנפאל ובבנגקוק ובמומבאי. אין עוד דבר כזה בעולם. אולי זה הביטוי הטוב ביותר למה שעומד מאחורי כל מה שתיארתי בשורות הקודמות: הרוח היהודית. משהו חמקמק כזה, בלתי מוגדר, שקושר את כולנו, שנותן לכולנו דנ"א התנהגותי דומה. כן, אנחנו מעצבנים ומתעצבנים, צעקנים וקצרי רוח – אבל אנחנו נדיבים, חמים, מוכנים לקורבנות אישיים, מחבקים. לא הייתי מחליף את העם היהודי ואת מדינת ישראל בשום עם ומדינה אחרים – ואני בטוח שגם אתם לא.